ת"א 33929-08-15

בפני בקשה לסילוק על הסף מחמת העדר עילה ו/או התיישנות של תביעת התובעים שהוגשה בגין לידת התובע 1, ביום 26.11.2007, עם פגם מולד שלא אותר לפני לידתו, ואשר הביא לאחר חמש שנים לפטירתו של הילד במהלך שנת 2012.

בקשות הנתבעים נסמכות על ההלכה שנקבעה בע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית (28.5.2012) ( להלן : "הלכת המר"), ועל הפסיקה שבאה בעקבותיה אשר קבעה הוראות מעבר שונות ביחס לקבוצות תובעים שונות. לטענת הנתבעים, מאחר ותביעת הורי התובע בגין "הולדה בעוולה" התיישנה בחודש 11/14 ועניינם של התובעים כאן אינו נופל בגדר איזה מהמקרים שלגביהם הוארך המועד להגשת תביעות ההורים, ומאחר ולעזבון המנוח אין עילת תביעה עצמאית, דין התביעה להידחות בגין התיישנותה.

לעומתן טוען ב"כ התובעים כי עניינם נופל בגדרי ההלכה שנקבעה ברע"א 4288/15 מכבי שירותי בריאות נ' פלוני (28.8.16) (להלן: "עניין מכבי"), וכי לפי קביעת בית המשפט העליון שם, לתובעים, הנמנים על הקבוצה המפורטת שם, לא חלה התיישנות על תביעת התובעים.

אציין כי ההכרעה בבקשה עוכבה, לבקשת הנתבעים, לאור העובדה כי הוגשה בקשה לדיון נוסף על פסק הדין שניתן בעניין מכבי, בקשה שנדחתה בהחלטה כב' הנשיאה מיום 11.1.17 (דנ"א 7107/16).

העובדות הרלבנטיות

1. ביום 26.11.2007 נולד המנוח כשהוא סובל מפגם מולד של הידרוצפלוס.

כעולה מהרשומות הרפואיות שצורפו לכתב התביעה ביום 3.2.08 נרשמה עליה בהיקף ראשו של המנוח ובעקבות בדיקת CT שבוצעה לו הוא אובחן, ביום 4.3.2008, כסובל מתסמונת "דנדי ווקר" עם הידרוצפלוס. בעקבות זאת נותח המנוח בבית החולים רמב"ם לצורך הכנסת שנט חדרי - צפקי.

המנוח שוחרר לביתו לאחר שלושה ימים, אולם שב והתאשפז כתוצאה מנזילה וזיהום במערכת השנט. המנוח עבר מספר ניתוחים לצורך הכנסת קטטר וונטריקולי לניקוז.

כעולה מכתב התביעה לאחר תום אשפוזו בבית החולים רמב"ם, הועבר המנוח לבית חולים סיעודי שם שהה עד לפטירתו ביום 27.11.12.

2. ביום 17.8.2015 הוגשה תביעת עזבון המנוח, תובע 1 באמצעות יורשיו-הוריו, וכן תביעת הוריו כנגד משרד הבריאות וקופת חולים מאוחדת (להלן בהתאמה: "הנתבעת 1" ו"הנתבעת 2").

בתביעה נטען כי במהלך הריונה של התובעת 2, היא אם המנוח, התרשלו הגורמים הרפואיים שטיפלו בה ולא פעלו בהתאם לנורמות רפואיות המקובלות בעניין, לרבות מעקב אחרי הריון בסיכון גבוה וביצוע בדיקות חיוניות נדרשות, וזו הסיבה שהפגם המולד לא התגלה, וממילא ההריון לא הופסק. לטענת התובעים, לו ידעו אודות הפגם, לא היו ממשיכים בהריון.