ת"א 33433-05-15 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' רחמים לוי ואח'

בתביעה הנדונה עותרת התובעת (להלן גם – המדינה או רשות מקרקעי ישראל) לסילוק ידם של הנתבעים ממתחם בחלקו הצפוני של מגרש הרוסים בירושלים, שבו נמצא הבית שבו הם גרים ומחזיקים זה עשרות שנים. כן עתרה התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים עבור השימוש במתחם.

הטענה היחידה שטענו הנתבעים בכתב ההגנה (בשונה מטענות חדשות שנטענו במסגרת סיכומי טענותיהם), היא כי הם דיירים מוגנים במתחם שבו הם מחזיקים. לפיכך לטענתם, אין מקום להורות על פינויים ממנו וכי אף אם ייקבע כי עליהם לפנותו, כי אז הם זכאים לקבל דמי פינוי.

בהתאם להסדר דיוני שהוסכם, שעל תוכנו נעמוד בהמשך הדברים, תחילה יידון במסגרת פסק-דין חלקי זה רק נושא הפינוי. אם ייקבע כי אמנם יש להורות על פינוי הנתבעים מהמתחם נושא התביעה, כי אז תידון גם שאלת עצם חיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים. במקרה זה סכום דמי השימוש ייקבע בנפרד, לאחר מינוי שמאי מקרקעין מטעם בית המשפט בהתאם להסדר הדיוני.

א.נושא התביעה, עיקרי ההליכים ותוכנו של ההסדר הדיוני

2.כתב התביעה הוגש ביום 18.5.2015 ובמסגרתו עתרה התובעת לפינוי הנתבעים מחלק ממגרש ששטחו כ-430 מ"ר ברחוב גרוזנברג 9 בירושלים (להלן – המגרש), הנמצא בחלקו הצפוני של מגרש הרוסים. מדובר במקרקעין מוסדרים בבעלות מדינת ישראל, הידועים כחלקות 10 ו-31 בגוש 30051. במגרש ישנו מבנה מגורים טורי המחולק לשני מתחמים, מתחם מערבי ומתחם מזרחי, כך שבכל מתחם ישנה דירה בקומת קרקע, חצר, גינה ומקומות חנייה.

על-פי הנטען בכתב התביעה, אביו של הנתבע 1 (להלן – הנתבע), מקס לוי ז"ל (להלן גם – האב או מקס) היה מאז שנת 1952 דייר מוגן בדירה המצויה במתחם המערבי (דירה 7). זאת מכוח הסכם השכירות שנערך בשפה הרוסית ונחתם ביום 4.6.1952, שעל-פיו השכירה המחלקה הקונסולארית של משלחת ברית המועצות בישראל (להלן – המשלחת הרוסית) לאב מקס את המושכר, כפי שהוגדר בהסכם (להלן – הסכם השכירות). לאחר פטירת האב בשנת 1997, הפכה אמו של הנתבע, מרים לוי (להלן גם – האם או מרים) לדיירת מוגנת באותו מושכר. בעקבות משא ומתן ממושך בין התובעת לבין האם, נחתם עמה בשנת 2006 הסכם פינוי, שעל-פיו היא פינתה את המתחם המערבי כנגד תשלום דמי פינוי שהתובעת שילמה לה.

במתחם המזרחי (דירה 6) מחזיקים זה עשרות שנים הנתבע, אשתו הנתבעת 2, וילדיהם ובהם הנתבעים 3 ו-4. על-פי טענת התובעת, הנתבעים פלשו אל המתחם המזרחי שלא כדין ומכאן סעד הפינוי המבוקש בקשר למתחם זה. בנוסף טוענת התובעת, כי אף לאחר שהאם פינתה את המתחם המערבי, הנתבעים פלשו אליו והוא שימש בין השאר, למגורי הנתבעים 3 ו-4.

נוסף על סעד הפינוי עותרת התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים עבור השימוש במתחם המזרחי בתקופה שראשיתה שבע שנים קודם להגשת התביעה ועד הפינוי בפועל. כן עותרת היא לחיובם בתשלום דמי שימוש ראויים עבור השימוש במתחם המערבי במשך התקופה שבה השתמשו בו לאחר שהאם פינתה אותו.