ת"א 32455-01-10 לרט ואח' נ' מילס ואח'

1.לפני בקשת התובע לזמן לעדות עד הזמה- מר צביקה פינקלשטיין (להלן:"העד"),לשם הפרכת גרסתו של הנתבע כפי שזו הוצגה בחקירתו בבית המשפט ביום 21.10.14.

לטענת התובע,מלכתחילה טען כי כל המסמכים, הנוגעים לעסקי השותפות בינו לבין הנתבע, ובכללם, ספרי רכב, "טפסים ירוקים" של התלמידים, שמות התלמידים כיוצא באלה- אינם ברשותו כי אם ברשות הנתבע. מנגד, הנתבע הכחיש כי קיים ברשותו חומר כלשהו.

לטענת התובע, לראשונה העלה הנתבע, בחקירתו בבית המשפט, גרסה חדשה ומפתיעה, על פיה המסמכים הללו היו ברשות הנתבע אולם יצאו מחזקתו בסוף כל שבוע והועברו לעד שזימונו מבוקש.

לטענת התובע,זימונו של העד נוגע ללב המחלוקת שכן ביה"מ יוכל להיווכח כי המסמכים נמצאים ברשות הנתבע ובניגוד לגרסתו,לא נמסרו על ידו לעד.

2.הנתבע התנגד לבקשה וטען כי מקומה של בקשה להגשת ראיות מפריכות הינו רק לאחר סיום שמיעת ראיות ההגנה. עוד נטען כי לכל אורך הדרך, לרבות בשלב החקירה בבית המשפט, טען הנתבע כי המסמכים אינם ברשותו, לפיכך אין המדובר בגרסה "חדשה" או גרסה "מפתיעה" שתצדיק היעתרות לבקשה. הנתבע טען כי שמו של העד או כל הנוגע אליו, הועלה על ידי ב"כ התובע ולא ע"י הנתבע, כאשר האחרון אך השיב לשאלות שנשאל ע"י ב"כ התובע.

הכרעה:

3.הסמכות בכל הנוגע להבאת ראיות מפריכות מטעם בעלי הדין מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, כך לפי האמור בתקנה 158 (א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, הקובעת כדלקמן:

"התובע רשאי לפתוח בהרצאת פרשתו ויביא ראיותיו, לרבות ראיות שבכתב, אחריו רשאי הנתבע להרצות את פרשתו ויביא ראיותיו הוא; בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות".

המדובר בשיקול דעת רחב שהוקנה לערכאה הדיונית להתיר הבאת ראיות מפריכות שהוגדרו בעבר בפסיקה כעדויות הזמה.