טחורב נ' פליגלמן ואח'

לפניי תביעה במסגרתה מבקש התובע כי הנתבעים יפצו אותו בגין נזקיו לאחר שלטענתו סולק שלא כדין מהדירה אותה שכר מהם.

על פי כתב התביעה במועדים הרלוונטיים היה התובע כבן 63, גרוש ואב לילד בן 33. התובע סובל ממחלות רבות, חסר כל אמצעים ומתקיים בעיקר מקצבת נכות המשולמת לו על ידי המוסד לביטוח לאומי בהיותו נכה בשיעור 49%. לדברי התובע , החל משנת 2001 הוא התגורר יחד עם בנו בדירה אותה שכר מאת בעליה הקודמים. בשנה 2010 רכשו הנתבעים את הזכויות בדירה. בתחילת אותה שנה נחתם בין התובע לבין הנתבעים הסכם שכירות לתקופה של 12 חודשים. התקופה הוארכה על ידי הצדדים מעת לעת כל פעם לתקופה של 12 חודשים נוספים. התובע טען כי משך תקופת השכירות כמעט ולא אחר בתשלום דמי השכירות וגילה מוסר תשלומים ראוי לציון והערכה. בחודש מאי 2018 פוטר התובע ממקום עבודתו ובעקבות כך נקלע למצוקה כלכלית. מאז לא עלה בידו לשלם את דמי השכירות החודשיים באופן מלא. הוא הבהיר לנתבעים כי ברגע שימצא מקום עבודה חלופי הוא ידאג לשלם את דמי השכירות במלואם. ביום 29.7.2018 ללא כל התראה מוקדמת החליפו הנתבעים את מנעול דלת הדירה והשער המוביל לדירה כאשר מלוא הציוד השייך לתובע נותר בדירה, כשהנתבעים מחזיקים בו ככלי למיקוח. התובע שהגיע לדירה בשעת לילה מאוחרת גילה לתדהמתו כי המפתח שברשותו אינו פותח את השער ואת דלת הדירה. הוא פנה טלפונית אל הנתבע אשר הודיע לו כי אינו מוכן לשמוע ממנו עד אשר ישלם את מלוא החוב. התובע התחנן על נפשו ואמר כי אין ברשותו את הסכום הנדרש וכי הוא זקוק למספר ימים על מנת להשיגו. הוא הסביר לתובע כי אין לו מקום מגורים חלופי וכי ייאלץ לישון ברחוב. עוד הסביר כי תקופת השכירות צפויה להסתיים רק ביום 30.9.2018, אך הנתבע נותר בשלו. בצר לו ביקש התובע כי לפחות יינתנו לו התרופות הנמצאות בדירה אותן הוא צורך דרך קבע אך הנתבע התנהג באטימות לב ולא היה מוכן להיעתר לכך. לאור כל זאת נאלץ התובע לשהות בגינה הציבורית בסמוך לדירה. לאור המצוקה אליה נקלע, התובע לא הצליח לשכור מקום דיור חלופי. לדבריו, אין לו קרובי משפחה או חברים קרובים שאצלם היה יכול להתגורר באותה עת. ביום 12.8.2018 הגיש התובע תלונה למשטרה נגד הנתבע בגין הסגת גבול אך לדבריו זו נדחתה בטענה שהדרך לבירור תלונתו היא במסגרת תביעה בבית המשפט. לאחר קבלת החלטת המשטרה התובע התמוטט ברחוב ופונה לבית החולים. הוא שוחרר בשעות הלילה ושב אל הגינה הציבורית בה התגורר משך תקופה של 4 חודשים. התובע נאלץ להסתדר ללא בגדים להחלפה, ללא תרופותיו, ללא תעודת זהות וללא הציוד שהיה בדירה. התובע נכנס לדיכאון עמוק ממנו הוא סובל עד למועד זה. התובע טען כי על הנתבעים לפצות אותו בגין כלל הנזקים שנגרמו לו הממוניים והלא ממוניים כתוצאה מההפרה יסודית והבוטה של הסכם השכירות. הוא העמיד את התביעה בגין ראש נזק זה על סך של 50,000 ₪. בנוסף, ביקש פיצוי בגין כל הנזקים שנגרמו כתוצאה מההתנהלות כלפיו הכוללת השגת גבול במקרקעין ובמיטלטלין, עיכוב מיטלטלין וגזל אותם העמיד על סך של 40,000 ₪. עוד תבע בגין הפגיעה בגופו, כבודו וקנייננו על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו סך של 10,000 ₪. סכום התביעה הכולל עמד על סך של 100,000 ₪.

בכתב ההגנה הודו הנתבעים כי התובע החל להתגורר בדירה משנת 2001 כאשר חוזה השכירות נעשה מול צד ג', אשר טיפל עבורם בהשכרת הנכס. בשנת 2010 אותו צד ג' הפסיק לטפל בנכס והטיפול חזר אל הנתבעים. צד ג' עדכן את הנתבעים כי התובע מאחר מידי פעם בתשלומי השכירות, אולם לבסוף הוא משלם כאשר העיכוב לא מתארך מעבר לחודש וחצי. לאור זאת הסכים הנתבע מטוב לבו וכיוון שאין חסרה הפרוטה בכיסו, כך במקור, להתחשב בתובע לאור מצבו וניאות להאריך את שהותו בדירה. לפיכך, הסכים הנתבע להחתים את התובע על הסכם שכירות מקל מבלי לקבל שיקים לביטחון וללא ערבים. הנתבעים טענו כי הסכם השכירות אותו צירף התובע לכתב התביעה מזויף. לדבריהם, ההסכם אשר נחזה להיות חתום על ידי הנתבעת, לא נחתם על ידה וסכום דמי השכירות החודשיים הרשום בו בסך של 2,800 ₪ נמוך מהסכום המוסכם שעמד על 3,000 ₪. לטענתם, מאחר שהנתבעת לא הייתה מעורבת יש למחוק אותה מכתב התביעה. עוד טענו כי במהלך התקופה בה התגורר התובע בדירה הוא הפר את תנאי התשלום עשרות פעמים. למרות זאת הנתבע גילה התחשבות בתובע ובמצוקותיו ולא הקשה עם התובע יתר על המידה. זאת, כיוון שאין המדובר בנכס היחיד של הנתבע ואין הוא מתקיים מהכנסותיו. החל משנת 2017 החלו איחורים בתשלום דמי השכירות להפוך לעניין שבשגרה. התובע היה מגיע לעסקו של הנתבע ומוסר תשלומים חלקיים. במהלך הזמן נוצר הפרש לא מבוטל כאשר נכון ליום 11.4.2018 נוצר חוב בסך של כ-9,950 ₪. נכון למועד עזיבתו של התובע את הדירה נוספו לחוב עוד כשלושה חודשי שכירות, חוב בגין מים, ארנונה וחשמל כך שהחוב הכולל עמד על סך של 22,000 ₪.

החל מחודש מרץ 2018 פנה הנתבע ברוח טובה אל התובע וביקש ממנו לפנות את הדירה אך בקשותיו נפלו על אוזניים ערלות. במהלך התקופה כל ניסיונותיו של הנתבע לקבל את תשלום חוב דמי השכירות לא צלחו. בסוף חודש יולי 2018, בסמוך לתום תקופת החוזה, כשהגיע הנתבע לנכס, פתח באופן מפתיע את הדלת אדם לא מוכר, שהיה שתוי. לשאלת הנתבע מי אתה? ענה כי שמו ולדימיר, כי הוא שוכר את הנכס ויש לו חוזה מול התובע עד סוף 2018. לטענת הנתבעים, התובע השכיר למעשה את הדירה ללא היתר בשכירות משנה וקיבל תמורת זה תשלום. הנתבע הציג את עצמו כבעל הדירה וביקש מהפולש לעזוב באופן מידי. לאחר שנתקל בסירוב, פנה למשטרת השכונות ובתאריך 1.8.2018 הגיעה ניידת ובליווי שני שוטרים, הפולש הוציא את בגדיו ופינה את הדירה. לכך היה עד שכן בשם יואב. מכיוון שכל בקשות הנתבע ומי מטעמו העלו חרס והתובע התעלם במשך מספר חודשים, לא פינה חפציו ולא שילם חובותיו, החליף הנתבע את המנעולים. הנתבע ביקש מהתובע להגיע לפנות את חפציו אשר היו נעולים בחדר פנימי אותו נעל התובע עם מפתח ומנעול משלו אשר אף אלה הותקנו ללא אישור וללא ידיעתו של הנתבע. למרות פניותיו של הנתבע בעצמו ובאמצעות השכן יואב, סירב התובע לפנות את חפציו והשאירם נעולים בחדר הפנימי. לטענת הנתבעים, נכון למועד כתיבת כתב ההגנה, חפצי התובע לא פונו מהדירה. הנתבעים טענו כי הדירה הייתה במצב מוזנח בצורה חריגה ומטונפת. הנתבע ויתר על סכום כסף לא מבוטל המגיע לו מהתובע ולא הגיש תביעה, כיוון שגם אם יזכה, לא יהיה לו כיצד להיפרע, שכן התובע פושט רגל וחסר אמצעים. לאור כל זאת, עתרו הנתבעים למחוק את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות ופינוי מידי של מטלטליו מהנכס.

הצדדים הגישו תצהירים. יש לציין כי הנתבעים חזרו וטענו כי הסכם השכירות, אשר התובע צירף לכתב התביעה ותצהירו, מזויף. על פי הסכם זה, השכירות החלה ביום 1.10.2018 והסתיימה ביום 30.9.2018 כאשר דמי השכירות החודשיים עמדו על סך של 2,800 ₪. לדבריהם, הם לא חתומים על ההסכם ומי שמילא את הפרטים היה כנראה התובע, ללא הסכמתם. הנתבעים צירפו לכתב ההגנה ולתצהירים את הסכם השכירות אשר לטענתם הוא ההסכם האמיתי לפיו מדובר בשכירות לתקופה המתחילה ביום 1.8.2017 ומסתיימת ביום 31.7.2018 כאשר דמי השכירות החודשים עמדו על סך של 3,000 ₪.

עובר לדיון קדם המשפט לאחר תצהירים, ביקשה באת כוח הנתבעים כי התובע יציג את הסכם השכירות המקורי עליו הסתמך לצורך העברתו לבדיקת מומחה. בהחלטתי קבעתי כי בדיון יהיה עליו להציג את המסמך המקורי. בדיון קדם המשפט, לאחר שהתובע הוזהר כדין, הוא השיב כי אינו יודע האם יש בידיו את ההסכם המקורי. לדבריו, ייתכן וזה נזרק יחד עם מסמכים אחרים שהיו בדירה. לאחר הדיון, הגישו הנתבעים בקשה למינוי מומחה להשוואת כתב יד אשר יבדוק את ההסכם שצורף לכתב התביעה. התובע הודיע בתגובה כי אין הוא מתנגד למינוי, אולם דרש שבמסגרת הבדיקה שתיערך ייבדק גם הסכם השכירות אותו הגישו הנתבעים. בהחלטתי מיום 31.1.2021 מיניתי את מר יונתן נפתלי כמומחה מטעם בית המשפט.