ת"א 31976-11-14 מיתב - תאגיד אזורי למים וביוב בע"מ נ' שרגא

התובעת הגישה תביעה כספית לסכום של כ-1,550,000 ₪, שעילתה כי הנתבע קיבל כספים מחשבון נאמנות, שניהל עו"ד שייצג את התובעת, ועשה כן שלא כדין ולטובתו שלו. התביעה מעוגנת בהפרת חובות נאמנות לפי חוק הנאמנות.

לפניי בקשת הנתבע, מיום 15.12.14, לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר יריבות, היעדר סמכות עניינית, היעדר עילה ושימוש פסול בהליכים משפטיים.

1.לטענת הנתבע, לא נוצרו בין בעלי הדין יחסים של נהנה ונאמן ובמלים אחרות יחסי נאמנות, שעל כן דין התביעה להידחות על הסף מחמת היעדר יריבות. עוד מוסיף הנתבע כי מדובר בתביעת סרק ממניעים פסולים, אשר אותה הגישה התובעת כ"משקל נגד" לתביעה שהגיש הוא עצמו כנגדה. גם בשל כך, לטענתו, דינה להידחות.

הנתבע מוסיף וטוען להיעדר סמכות עניינית. מדובר בתובענה כספית שעל פי סכומה מסורה לסמכותו של בית משפט השלום. על אף שהתובעת מציינת כי מדובר, לכאורה, בענייני נאמנות, הרי שאין בתביעה עילה המקנה סמכות לבית המשפט המחוזי. זאת, לאור "מבחן הסעד" אשר אומץ בפסיקת בתי המשפט, ואשר קובע כי הסמכות נבחנת לפי סכום התביעה, תהא אשר תהא עילת התביעה.

1. התובעת הגישה את תגובתה לבקשה ביום 5.1.15. בתגובתה, מתנגדת התובעת לבקשה וטוענת כי מדובר בבקשת סרק חסרת בסיס.

   לטענת התובעת, קיימת בינה לבין הנתבע חזית יריבות רחבה. זאת ועוד, המבקש הוא זה אשר עושה שימוש פסול בהליכי משפט, באשר הוא שפתח בהליכים משפטיים נגדה, וזאת כדי לסכל ולעקוף הליכים משמעתיים נגדו בוועדת האתיקה של לשכת עוה"ד.

   התובעת טוענת כי הסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה, לאור הסעדים המבוקשים בתובענה: קביעת מעמדם של הכספים ככספי נאמנות ומתן הוראה להשבתם, וכן פסיקת פיצויים לתובעת בגין שורת עוולות שעיוול נגדה הנתבע.

2. הנתבע, בתשובתו מיום 18.1.15, טוען כי אין בתגובתה של התובעת כדי לסתור את טענותיו. ההפך הוא הנכון, הנספחים שצורפו לתגובת התובעת רק מחזקים את טענותיו כי יש לסלק את התביעה על הסף.

3. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, מצאתי כי יש לקבל את טענת הנתבע לעניין העדר סמכות עניינית של בית משפט זה.

   הלכה היא כי כאשר מוגשת לבית המשפט תובענה כספית, הסמכות העניינית נקבעת לפי סכום התביעה, תהא אשר תהא העילה (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 11, 2013) עמ' 33). כך גם, כאשר נושא הסכסוך נתון לסמכותו הייחודית של בית משפט אחר. כפי שנאמר בע"א 8751/11 י.ב גלאור ייזום והשקעות בע"מ נ' יובל איתי ו-9 אחרים (ניתן ביום 3.10.13):

   "סעיף 37 לחוק הנאמנות, התשל"ט- 1979 (להלן: חוק הנאמנות) אמנם קובע כי 'בית המשפט המוסמך לפי חוק זה – למעט הליכים לפי סעיף - 31 הוא בית המשפט המחוזי.'. סעיף זה יש לקרוא בנשימה אחת עם סעיף 39 לחוק הנאמנות הקובע כלהלן:

   'בכל ענין לפי חוק זה רשאי לפנות לבית המשפט כל נאמן, נהנה, יוצר הנאמנות או אדם אחר שמעונין בדבר; וכן רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו לפתוח בכל הליך לפי חוק זה, לרבות ערעור, ולהתייצב ולטעון בהליך כזה, בכל הנוגע לנאמנות ובכל דבר אחר שהוא סבור שיש בו ענין לציבור'.

   אלא שהכוונה להליכים הקשורים בטבורם לחוק הנאמנות, כמו יצירת נאמנות על פי כתב הקדש, הקדש ציבורי וכיו"ב. יש אפוא להבדיל בין טענה שעניינה מוסד הנאמנות על פי חוק הנאמנות, לבין טענה שעניינה יחסי נאמנות, כגון יחס נאמנות שנוצר בעקבות שליחות (ראו סעיף 10א לחוק השליחות, התשכ"ה -1965). ובקיצור, אין לפרש את סעיף 37 לחוק הנאמנות, כביכול כל אימת שתובע מעלה טענת נאמנות בכתב התביעה, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי. מכאן, שהתביעה הכספית שהוגשה על ידי הנתבעים הייתה מלכתחילה בגדר סמכותו של בית משפט השלום."