פלונית נ' רדמ - רפואה דחופה מיזמים

עניינה של תביעה זו בטענת התובעת לרשלנות רפואית  הנטענת כנגד רשת מרכזים לרפואה דחופה. התובעת טוענת, כי רשלנות הנתבעת באבחון דלקת תוספתן חריפה הובילה לסיבוכים רפואיים חמורים ולנכות צמיתה. המחלוקת העיקרית נסובה סביב שאלת קיומה של רשלנות רפואית, קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לנזקיה של התובעת, וכן להיקף הנזקים.

הרקע

ביום 20.10.19 הגיעה התובעת למרפאת "טרם" בנהריה, כשהיא סובלת מכאבי בטן חזקים והקאות מרובות במשך יומיים. עם הגעתה למיון, ציינה כי היא מרגישה עיוותים והתכווצויות בבטן התחתונה והאמצעית. רופאי המרכז הרפואי נתנו לתובעת אופטלגין דרך הווריד, וכן צויין "NO appendicitis of concern" בגיליון השחרור.

לאחר שחרורה לביתה, המשיכה התובעת לסבול מהתסמינים. שלושה ימים לאחר מכן, ביום 23.10.19, פנתה למיון ביה"ח רמב"ם, שם אובחנה בחשד להתנקבות של התוספתן. בוצעה בדיקת CT בטן, ולאחריה הוחלט על לפרוסקופיה חוקרת בה נראתה התפוצצות של האפנדציט, שחייבה ניתוח בשיטה פתוחה.

בעקבות האירוע, סבלה התובעת מהידבקויות וחסימת מעיים, שאף הובילו לניתוח שני. באוגוסט 2020, עברה התובעת ניתוח לכריתת כיס מרה.

בעברה של התובעת ארבעה ניתוחים קיסריים, כאשר האחרון שבהם בוצע ב-18.6.2019, כארבעה חודשים לפני האירוע הנדון. במהלך הניתוח הקיסרי האחרון, אירעה התנקבות של שלפוחית השתן במסגרתה עברה כריתת רחם ותיקון הקרע.

חוות דעת המומחים

מטעם התובעת: ד"ר דב גביש, מומחה לרפואה פנימית, קבע בחוות דעתו כי הטיפול שניתן לתובעת על ידי הנתבעת היה רשלני. לטענתו, לאור רקע התובעת ותלונותיה, הייתה חובה לבצע בדיקה יסודית יותר, לרבות ספירת דם, בדיקת שתן ובדיקת US של הבטן.

ד"ר גביש ציין, כי ההתרשלות והאיחור באבחון גרמו לתובעת הידבקויות וחסימת מעיים. הוא העריך את נכותה הצמיתה המשוקללת של התובעת בשיעור של 37%, הכוללת 30% בגין הפרעות קשות בחלל הבטן עקב ההידבקויות ו-10% בגין הצלקת שנותרה.

מטעם הנתבעת: פרופ' רמי הרשקוביץ, מומחה לרפואה פנימית, קבע בחוות דעתו כי לא הייתה כל התרשלות בטיפול הרפואי שקיבלה התובעת, וכי הנתבעת פעלה על פי סטנדרט רפואי מקובל. לטענתו, תלונות התובעת על הקאות והתכווצויות בטן אינן אופייניות לדלקת תוספתן חריפה, אלא מכוונות למחלה ויראלית חולפת.

פרופ' הרשקוביץ הדגיש כי אבחון דלקת תוספתן אינו נשען על בדיקות מעבדה בלבד אלא על אנמנזה ובדיקה גופנית, ואלו בוצעו כראוי. הוא קבע נכות של 10% בגין סיבוכים מאוחרים, אך שלל קשר סיבתי בין נכות זו לאירוע וכן שלל נכות בגין הצלקת.

לנוכח הפערים בין חוות דעת המומחים מינה בית המשפט את פרופ' דניאל רחמילביץ, מומחה לרפואה פנימית ולמחלות דרכי העיכול, אשר מתח ביקורת על שחרור התובעת ללא ביצוע בדיקות דם, שהיו מראות בסבירות גבוהה סימני דלקת חריפים. לטענתו, האיחור באבחון של שלושה ימים היה הגורם המכריע להתנקבות התוספתן, לזיהום מוגלתי ולחסימת המעיים שחייבה ניתוחים נוספים.

מומחה בית המשפט העריך את נכותה של התובעת בשיעור משוקלל של 28%, המורכבת מ-20% בגין חסימות המעיים וההידבקויות, ו-8% נוספים בגין הצלקות הניתוחיות.

טענות הצדדים :

התובעת טוענת, כי הנתבעת התרשלה בכך שלא טיפלה בה באופן הראוי והמקובל, התעלמה מעברה הרפואי ומכאביה החריגים, ולא ביצעה את הפעולות הנדרשות לאבחון מצבה.

לטענת התובעת הנתבעת הפרה חובות חקוקות, לרבות חוק זכויות החולה ותקנות בריאות העם, ויצרה מצג שווא לגבי מיומנותה. כמו כן, נטען כי הטיפול בוצע ללא הסכמה מדעת, שכן לא נמסר לתובעת מידע חיוני על הסיכונים והחלופות, ובכך נפגעה זכותה לאוטונומיה על גופה.

התובעת טוענת כי עקב התרשלות הנתבעת חבה הנתבעת בפיצוי כלל הנזקים שנגרמו לה.

הנתבעת מכחישה כל רשלנות, וטוענת כי הטיפול שניתן לתובעת היה מקצועי וסביר, בהתאם למסגרת של מוקד רפואה דחופה קהילתי. לטענתה, הרופא ביצע בדיקה גופנית יסודית ששללה באופן אקטיבי סימנים מחשידים לדלקת תוספתן, והאבחנה המבדלת נשקלה ונשללה.

הנתבעת טוענת כי מצבה של התובעת בעת הביקור לא הצדיק הפניה לחדר מיון. הנתבעת מייחסת לתובעת אשם תורם, בכך שלא שבה לטיפול עם החמרת מצבה, בניגוד להנחיות שניתנו לה בכתב.

עוד טוענת הנתבעת כי חלק מהנכויות מיוחסות לניתוחים קודמים של התובעת, שאינם קשורים לאירוע נשוא התביעה. מכל האמור טוענת התובעת כי לא נגרמה שום רשלנות מצידה וכי דין התביעה להידחות.

משלא הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט נקבע התיק להוכחות. במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים ביום 25.2.2026 העידו בפניי התובעת, בעלה, פרופ' דניאל רחמליביץ ומטעם הנתבעת ד"ר עדאל יוסף.

דיון והכרעה:

מומחה בית המשפט הוציא תחת ידו חוות דעת המגבה את טענות התביעה לפיהן הטיפול אשר קיבלה התובע היה לא סביר וגרם לנזקים הנטענים בעקבות האיחור באבחון:

יש לומר, כי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט יכולה היתה להיערך בצורה מפורטת ומשכנעת יותר, עם זאת לא מצאתי לסטות ממנה. ליבת חוות הדעת עומדת ולפיה לא סביר היה לשחרר את התובעת לאחר בדיקה גופנית בלבד באותן נסיבות בהן הגיעה אל הרופא המטפל.

טענתה המרכזית של הנתבעת היא כי הרופא המטפל ביצע בדיקה גופנית יסודית ודי היה בכך:

מומחה בית המשפט מחד, גרס כי אין להתווכח עם בדיקה גופנית אשר ביצע הרופא, באשר זו אמת מידה סובייקטיבית של הרופא המטפל והתרשמותו הבלתי אמצעית. מאידך, טען כי ברגע שעלתה בראשו האפשרות לקיומה של אפנדציטיס, היה עליו לשלול זאת באמצעות בדיקת דם ולא להסתפק בבדיקה גופנית.

כך אף המומחה מטעם התובעת בחוות דעתו גרס, כי לא ניתן היה להסתפק במקרה זה בבדיקה גופנית בלבד:

הרופא המטפל נשאל על כך בחקירתו הנגדית והודה כי ככל שהיו מתגלים ערכים גבוהים בבדיקת דם, היה שולח אותה למיון בחשד לאפנדציטיס (תמליל מיום 26.2.26, עמ' 30):

בנסיבות המקרה הנדון, לרבות ההסטוריה הרפואית של התובעת ואף מצבה הרפואי בימים שקדמו לבדיקה, דומה כי נחצה הרף הנדרש לצורך ביצוע למצער בדיקת דם ולא להסתפק בבדיקה גופנית. המומחה מטעם בית המשפט נחקר שתי וערב על חוות דעתו וממנה עלה כחוט השני ההבדל בין הקו שהציגה הנתבעת לבין הקו שהציג המומחה. בעוד הנתבעת מדגישה כי מדובר במרפאת חירום "קהילתית" נעדרת אמצעים, ולא ניתן "לשלוח כל אחד למיון", הרי המומחה היה עקבי בדעתו כי לא נכון היה להסתפק בבדיקה גופנית במקרה זה, כך (שם, עמ' 39):

הנתבעת טענה כאמור כי מדובר במוקד לרפואה דחופה בקהילה וכי אמת המידה היא של "הרופא הסביר באותה המסגרת ובאותו מועד" ואף בחקירה הנגדית עלתה הטענה לפיה מדובר בכמות רבה של חולים, אשר לא ניתן לשלוח כל מטופל המתלונן על כאבי בטן לבדיקות הדמייה.

אין בידי לקבל טענה זו. אין להחיל אמת מידה שונה של רופא במרפאת הנתבעת לבין רופא בקופת חולים או רופא בבית החולים. אמנם יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה שלא כחכמה בדיעבד, אך אין להוריד את הרף של אמת המידה החלה על כלל הרופאים, אך בשל מקום עבודתם.

קיימת הבחנה בין מצב בו הרופא המטפל אינו מאבחן מחלה בשל העדר סימפטומים אופייניים וכפועל יוצא העדר קיומו של חשד כלפי אותה מחלה, לבין מצב בו הרופא המטפל חשד במחלה ספציפית, אך לא ביצע את כל הבדיקות הרלוונטיות על מנת לשלול את החשש עד תומו. במקרה הראשון, עולה קושי לומר כי הרופא הסביר לא היה צריך לשלול מחלה אשר לא סביר היה לחשוד בקיומה לאור הסימפטומים. במקרה השני ניתן לומר כי הרופא הסביר אשר חשד בקיומה של מחלה היה נוקט בבדיקות אשר היה בהן על מנת לשלול את החשד ולא מסתפק בבדיקה גופנית בלבד.

לפיכך, כלל הראיות מובילות למסקנה כי הרופא המטפל התרשל בבדיקתו ומכאן חובתה של הנתבעת לפצות את התובעת על נזקיה.

הנזק:

למען הנוחות להלן נתוני היסוד:

תאריך לידה        X.X.1976.

תאריך תאונה     20.10.2019.

גיל כיום                49  (בקרות התאונה היתה התובעת בת 43).

משלח יד              הנהלת חשבונות.

נכות רפואית       28%.

ממוצע שכר לפני התאונה 6,700 ₪.

ממוצע שכר כיום              7,000 ₪.

ראשית נדון בשיעור הנכות התפקודית:

הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט על סמך מכלול הראיות, גילו של הנפגע, מקצועו וכישוריו, כאשר הנכות הרפואית משמשת כנקודת מוצא בלבד (תא (ת"א) 15222-04-20 פלוני נ' המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ פורסם בנבו ביום 27.8.2023). מומחה בית המשפט פרופ' רחמילביץ' קבע כאמור לתובעת 20% נכות בגין הפגיעה במערכת העיכול ועוד 10% בגין צלקות נרחבות. סך הנכות הרפואית המשוקללת הנה 28%.

אין חולק, כי פגיעות מעיים קבועות (כגון שלשולים, נפיחות וכאבי בטן) משליכות באופן ממשי על איכות החיים והן על כושר ההשתכרות. התובעת העידה על הסבל הרב שנגרם לה בעקבות הניתוחים והסיבוכים. התובעת העידה, כי היא סובלת משלשולים כרוניים קשים כאבי בטן עזים בתכיפות גבוהה, ואף בחולשה קיצונית המלווה בתחושות עילפון. עוד נאלצה התובעת לשנות את תזונתה באופן דרסטי ואף נדרשת למנוחות רבות וקרבה לשירותים באופן קבוע.

לאחר האירועים הרפואיים, התובעת לא שבה למעגל העבודה באופן מלא, וטענה כי איבדה את כושר עבודתה לחלוטין בשל מצבה הרפואי. החל מאוקטובר 2024, החלה התובעת לעבוד במשרה חלקית.

לא נעדרה מעיניי טענת הנתבעת לפיה מצבה הרפואי הקודם הוא שגרם להפסקת התעסוקה וכן העובדה שבקרות התאונה הנדונה התובעת לא עבדה. התובעת אף הודתה כי סבלה עובר לתאונה מכריתת רחם ובריחות שתן אך לטענתה איתן עוד הצליחה לתפקד. לטענתה העובדה שלא עבדה בסמוך לקרות התאונה היתה בשל טיפולי פוריות שעברה. אין ספק כי נכותה הרפואית הוחמרה מהאירוע הנטען ויש בה להשפיע על כושר השתכרותה של התובעת. בשים לב לעברה הרפואי לצד מגבלותיה, נכותה שהיא בבחינת נכות "משביתה" ולעובדה שחלק מהנכות בשיעור 10% היא נכות בגין צלקות אעמיד את נכותה התפקודית בשיעור של 20%.

להלן ראשי הנזק:

פיצוי בגין כאב וסבל (נזק לא ממוני):

בשים לב לגילה, לעברה הרפואי, לשיעור הנכות ולנזקים שנגרמו וייגרמו לה בעתיד מצאתי לפסוק בשיעור דומה למקובל בפסיקה בסך של 200,000 ₪. (לצורך השוואה תא (ת"א) 26395-10-16‏ ‏ פלוני נ' מדינת ישראל, 496-02-18 פלוני נ' שניידר (על אף שבמקרה הנדון מדובר בקטין).

הפסדי שכר לעבר:

התובעת עבדה בטרם התאונה במשרה חלקית והשתכרה בסך ממוצע של 6,700 ₪. עיון בדו"ח רציפות הביטוח שסופק ע"י הנתבעת מעלה נתוני השתכרות של התובעת לפיהם עולה כי בשנת 2017 השתכרה ממוצע חודשי של 6,382 ₪ ואילו בשנת 2018 (4 חודשים בלבד) בסך ממוצע של 7,146 ₪.

בקרות התאונה עצמה התובעת לא עבדה. במשך כשנה וחצי מקרות האירועים היתה התובעת מושבתת ונאלצה לעבור סדרת ניתוחים בניהם כריתת התוספתן, חסימת מעיים וכריתת כיס מרה. מומחה בית המשפט קבעה כי מדובר "בעיה חמורה של תת ספיגה" וירידה דרסטית במשקל. בתקופה זו אין חולק כי התובעת לא יכלה לשוב לעבודה ועל כן יש לפסוק אובדן הכנסה אם כי לא בשיעור מלא בשים לב למצב רפואי קודם ולנוכח העובדה שלא עבדה למעלה משנה טרם האירוע הנטען.

18 חודשים * 6,700 ₪ שכרה עובר לתאונה גריעה של 50% = 60,300 ₪.

מאז ועד ליום 1.10.24 (חזרה לעבודה במשרה חלקית) יש לפסוק פיצוי בשיעור הנכות הצמיתה שנקבעה לה:

39 חודשים *6,700 ₪ * 28%= 73,164 ₪.

התובעת טוענת כי ירדה בהיקף שכרה וכי אלמלא התאונה יכלה להשתכר כפול מכך אולם טענה זו לא תואמת את כושר השתכרותה מלפני התאונה וכן לא את הנכויות מהן סבלה עובר לכך,  על כן יש להעמיד את בסיס שכרה על סך של 10,000 ₪ ולפסוק הפסד בגין 3,000 ₪ לחודש.

21 חודשים *3,000 ₪=  63,000 ₪.

סך הפיצוי בגין ראש נזק הפסד שכר לעבר הינו 196,464 ₪.

הפסדי שכר לעתיד:

התובעת שבה למעגל העבודה באוקטובר 2024 כעולה מתלושי השכר שצירפה שכרה הממוצע כ 7,000 ₪ בעבור משרה חלקית. בהתאם לכך יש לחשב את בסיס השכר לפי 10,000 ₪. זאת, בהתחשב במצבה הרפואי ובכושר ההשתכרות כפי שעולה מעברה התעסוקתי ומשיעור ההשתכרות הנוכחי.

כאמור התובעת בת 49 נותרו לה עד גיל הפנסיה כ 18 שנות עבודה מקדם היוון בשיעור 160.84

התחשיב יהיה 20% * 10,000* 160.84=   321,680 ש"ח.

יש לגרוע מכושר ההשתכרות ובגין מצב רפואי קודם שיעור של 40%. סך פיצוי בראש נזק זה כ 193,008 ₪.

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים:

כנגזרת ישירה מהפיצוי הנפסק בגין הפסדי השכר לעתיד (ולעבר, ככל שקיימים), זכאית התובעת לפיצוי בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים. פיצוי זה מחושב בשיעור המקובל בפסיקה כ  12.5% מגובה הפסדי השכר שנפסקו. סכום הפיצוי בראש נזק זה סך של 48,684 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד: עדות התובעת ועדות בעלה הציגו קושי אמיתי של תת תפקוד וצורך בסיוע תדיר וצמוד. התובעת נזקקה לסיוע קרובים ובני משפחה הן בתקופת האשפוז והניתוחים והן בשל העדר תפקוד על מטלות הבית וקשיי תפקוד עצמי ואף תזדקק לעזרה גם בעתיד. בשים לב לנכויות קודמות מהם סבלה ובגינם גם נזקקה לסיוע, מצאתי לנכון לפסוק בראש נזק זה פיצוי גלובאלי  בסך של 40,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה:

בשל הטיפולים הרפואיים, הניתוחים ותקופות האשפוז וההחלמה נגרמו לתובעת הוצאות נסיעה מוגברות בהעדר קבלות יש לפסוק פיצוי גלובאלי בסך של 20,000 ₪.

פגיעה באוטונומיה: התובעת עותרת לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של  150,000 ₪, אולם על פי ההלכה הפסוקה, ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה הוא ראש נזק שיורי. ראש נזק זה נועד למצבים שבהם הוכח כי הצוות הרפואי הפר את חובת הגילוי ולא קיבל את הסכמתו המודעת של המטופל לטיפול ואין זה המצב בענייננו. מאחר  שנקבעה אחריות ברשלנות בטיפול עצמו אין מקום לפסוק פיצוי נפרד ומצטבר בגין פגיעה באוטונומיה. (ראו לעניין זה: ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, נבו (05.03.2012; ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל, נבו 12.3.2018).

אשם תורם: באשר לטענת האשם התורם לה טוענת הנתבעת אין בידי לקבל טענה זו, בוודאי לא במלואה. התובעת פנתה לקבלת טיפול רפואי בשל כאב חריג והסתמכה על האבחון והטיפול הרפואי שניתנו לה. התובעת פעלה כ"חולה הסביר" אין מצופה ממנה לערער על אבחנה רפואית מיד (ע"א 2886/05 אליהו אשכנזי נ' קופת חולים כללית, נבו 08.11.2010). עם זאת, בנסיבות בהן מתואר כאב כה משמעותי על ידי התובעת, ניתן היה לצפות לפניה מוקדמת יותר לטיפול הרפואי. במתח שבין הסתמכות על שיקול דעת הרופא לבין שיקול דעתו של המטופל הסובל מכאבים במשך שלושה ימים, החלטתי בזהירות הנדרשת לפסוק אשם תורם מינורי בשיעור של 5%.  

סך הפיצוי בגין כלל ראשי הנזק הינו: 698,156 ₪  ולאחר ניכוי אשם תורם בשיעור של 5%:

663,248 ₪.

באשר לניכוי תגמולי המל"ל: מחוות הדעת האקטוארית שהוגשה על ע"י הנתבע עולה כי סך הגמלאות ששולמו לנתבעת הינו 266,469 ₪ . מסכום זה יש לנכות רק את החלק היחסי של הנכות כתוצאה מהתאונה הנדונה זאת בהתאם להלכת פרלה עמר (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ''ד נז(4) 350).

מפרוטוקול הועדה הרפואית של המל"ל מיום 14.8.2023 ניתן ללמוד כי הנכות המשוקללת שנקבעה לתובעת בשיעור 49% מורכבת מנכויות שחלקן אינן קשורות לאירוע הנדון, נכויות קודמות:

מצב לאחר כריתת רחם בשיעור של 40%

דלקת ופגיעה בדרכי השתן 10%

כאבי גב 5%

מעבר להן ניתנה נכות הקשורה לאירוע הנדון "מצב לאחר כריתת תוספתן מסובך" בגינו ניתנה נכות בשיעור 20%.

את החלק היחסי בשיעור זה יש לגרוע מסך תגמולי המל"ל בפיצוי, קרי סך של 53,293 ₪.

סך הפיצוי לאחר ניכויים הינו 609,955 ₪.

סוף דבר:

אשר על כן, התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 609,955 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור 17.5% בתוספת מע"מ כדין וכן תשיב הוצאות חוות דעת כנגד קבלות ותישא ביתרת האגרה.

ניתן היום, כ' אב תשפ"ו, 03 אוגוסט 2026, בהעדר הצדדים.