ת"א 31097-04-14 הנו נ' מ. מ. ג'וליס

הנתבעת עתרה, במסגרת כתב הגנתה, לדחיית התביעה על הסף, מן הטעם שטענות התובע כנגדה הינן בעלות אופי מנהלי, ועל כן הסמכות לדון בהן מסורה לביהמ"ש לעניינים מנהליים.

לטענת התובע, מדובר בתביעת נזיקין רגילה, אשר סכומה בתחום סמכותו של בית משפט השלום.

1. תביעת התובע הוגשה מלכתחילה כתביעה למתן צווי עשה ולמתן הצהרות, כפי שפורט בהחלטתי מיום 4.11.15. באותה החלטה ציינתי, כי לבית משפט זה אין סמכות לדון בתביעה, כפי שהוגשה. על פי בקשתו החלופית של התובע, ניתנה לו האפשרות להגיש כתב תביעה מתוקן, וכזה אכן הוגש.

2.עניינה של התביעה המתוקנת הוא סעד כספי, בסך 236,000 ₪.

על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן, תכנית שאותה יזמה ותכננה הנתבעת, ואשר במסגרתה יועד שטח מלבני צר של כ-200 מ"ר בצפון חלקת מקרקעין שבבעלות התובע, לשטח ציבורי פתוח, גרמה לתובע נזק כספי, בהתאם להערכת שמאי (צורפה חוות דעת). עילת התביעה, לטענת התובע, היא רשלנות הנתבעת בתכנון התכנית, כך שאותו מלבן צר, אשר למעשה אינו יכול לשמש לתועלת הציבור כלל, נגרע משטחו של התובע.

3.לטענת הנתבעת, בשעה שהתובע מבקש, למעשה, לתקוף את ההחלטה המנהלית, הרי שהסמכות לדון בתביעתו מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים, על פי חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000.

לטענת הנתבעת, הליך אישור התכנית בוצע כדין, ולתובע ניתנה הזדמנות להגיש התנגדותו, אך הוא לא עשה כן. כן מעלה הנתבעת טענות נוספות, באשר לאופן הגשת תביעות לפיצויים על פי הוראות חוק התכנון והבנייה, ובאשר למועד האחרון להגשת תביעות כאלו, מועד שחלף שנים לפני הגשת התביעה הנוכחית.

4.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי אין להורות על סילוק התביעה (המתוקנת) על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

כידוע, המבחן אשר לפיו נבחנת שאלת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד, ולא טיב העניין או עילת התביעה (ע"א 27/77 יהודה טובי נ' שמעון רפאלי, פ"ד לא(3) 561, 567; ע"א 2846/06 אלדרמן נ' ארליך, 29.11.04).