ת"א 30544-10-14 שרים נ' שירות בתי הסוהר

לפני בקשת הנתבעת להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

התובע, תושב קלקיליה אשר בשטחי הרשות הפלשתינית, הגיש תביעה כנגד מדינת ישראל בגין פציעתו מיום 22.10.07, עת היה כלוא בכלא קציעות, מירי של כוחות בית הסוהר במהלך תרגיל פנים מערכתי.

הנתבעת מבקשת לחייב את התובע בהפקדת ערובה על פי תקנה 519 לתקנות, זאת משני טעמים; ראשית טוענת הנתבעת, כי התובענה הוגשה בשיהוי כבד ועל סף התיישנות אשר גורמת לנתבעת נזק ראייתי כבד הפוגע ביכולתה להתגונן כראוי. שנית וזה העיקר, טוענת הנתבעת, כי מאחר והתובע הינו תושב חוץ המתגורר בקלקיליה שהינה מחוץ לשליטה האפקטיבית של מדינת ישראל, אזי מקום בו תדחה התביעה, הרי שלא יהיה בידי הנתבעת אפשרות ריאלית לגבות הוצאותיה, שכן על פניו אין כיום אפשרות לאכוף פסקי דין אשר ניתנו על ידי גופים שיפוטיים בישראל בשטחים אשר בתחום שיפוטה של המועצה הפלסטינית. לבקשתה צרפה הנתבעת תעודת עובד ציבור של הממונה על העזרה המשפטית במשרד המשפטים, ממנה עולה, כי לא ידוע לו כיום על אפשרות על פי החוק החל בשטחי המועצה הפלסטינית לאכוף פסקי דין אשר ניתנו על ידי גופים שיפוטיים בישראל בשטחים בתחום שיפוטה של המועצה הפלסטינית, בהתאם להוראות הנוגעות לעניין זה בהסכם הביניים.

בתגובתו טוען התובע, כי זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד ויש להעדיפה על פני זכויות אחרת, לרבות על פני זכות הנתבעת שטרם נפגעה. לדידו, נוכח מצבו הכלכלי של התובע, בהיותו תושב שטחי הרשות הפלסטינית, פירושו נעילת שערי בית המשפט בפניו, מקום בו התובע לא יוכל להפקיד את הוצאות הערובה. מוסיף וטוען התובע, כי סיכויי הגביה מתושבי השטחים גבוה מקום בו ניתן לפתוח כנגדם תיקי הוצאה לפועל. ואולם מציין התובע, בהגינותו, כי "אכן רוב ההליכים שננקטים במסגרת ההוצאה לפועל אינם אפקטיביים נגד תושבי השטחים" ואולם זוכה בתיק הוצאה לפועל שהחייב בו הוא תושב שטחים יכול לקבל צו שמופנה למנהלת התיאום שלא יקבל היתר כניסה או היתר עבודה בישראל עד שישתלם התשלום. ספק אם במקרה של התובע הספציפי, שריצה מאסר, בין היתר, בגין היותו משתייך לתנועת החמאס, "חרב" זו אפקטיבית, שכן ממילא יש להניח שהוא מסורב כניסה או עבודה בישראל.

הלכה מושרשת הינה, כי מקום בו אדם מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל ובהיעדר הודעה על רכוש בר מימוש במדינה, במידה ויהיה צורך לגבות הוצאות משפט, אם וככל שתפסקנה, קיימת הצדקה לחיוב בהפקדת ערובה (בהקשר זה ראו רע"א 5693/07 קמחאוי ואח' נ' מדינת ישראל (24/7/07) וכן ר"ע 3305/01 אבו דייה נ' מדינת ישראל (5/12/2002)).

בהתאם להלכה הפסוקה, מלבד שאלת מקום מושבו של התובע, יש לבחון גם את סיכויי הצלחת התביעה, זאת יש לעשות כמובן בזהירות מרבית, ברמה ה"לכאורית", רק על פי כתבי הטענות ומבלי לקבוע מסמרות באשר לתוצאות ההליך (ראו רע"א 2241/01 נינה הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ ואח' (17/4/01)). עיון בכתבי הטענות מלמד, כי התביעה לוקה בקשיים ממשיים. על מנת להצליח בתביעתו יהיה על התובע לפחות להוכיח לא רק, כי נפגע מירי של כוחות הנתבעת אלא, כי הנתבעת פעלה ברשלנות. בהקשר זה אציין, כי התובע לא הגיש חוות דעת רפואית שהינה ראיה בסיסית ונדרשת לתמיכה בתביעתו, או ראיה ממשית אחרת המוכיחה, כי אכן נפגע מירי כפי שטען. כמו כן, התובענה הוגשה בשיהוי ממשי וכבד – יום אחד בלבד לפני סיום תקופת ההתיישנות - ועל פניו יש ממש בטענת הנתבעת בדבר הנזק הראייתי שעשוי להגרם לה.

בנסיבות אלה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להפקדת ערובה להתקבל.

הפסיקה אשר צוטטה בהרחבה בבקשת הנתבעת מציבה רף כספי לא מבוטל, וזאת חרף האפשרות כי במקרה של קביעת ערובה, עלולה להיפגע זכות הגישה לערכאות של תובע נעדר אמצעים, כאשר הנחיית הפסיקה היא, שיש לקבוע איזון הולם בין האינטרס הפרטי לבין אינטרס המדינה לאכיפת פסקי דין שניתנו לטובתה ומניעת תביעות סרק (ראו לדוגמא: רע"א 6066/00, חאלד אעדילי נ' חברת סלקום בע"מ (13/11/11) וכן רע"א 2146/04 מ"י נ' עזבון באסל (30/5/04); רע"א 7160/11, עזבון המנוח ערפאת עבד אלדאים נ' מ"י (13/11/11), וכן ת"א 410-11-11 גרף (אסיר) נ' המשרד לביטחון פנים (26/10/2012)).

חרף טענות התובע באשר להיותו מחוסר אמצעים, איני יכולה להעריך את מצבו הכלכלי מקום בו לא צורף תצהיר ואסמכתאות המלמדות על יכולתו הכלכלית.