אבו ליל נ' קידום ד.ש. (השקעות ופיננסים 1992) בע"מ ואח'

בקשת הנתבעים להעברת התביעה לבית המשפט המוסמך בתל-אביב, נוכח קיומה של תניית שיפוט יחודית.

1. התובע התקשר עם הנתבעת ביום 18.1.19 ,בהסכם אשראי ומשכון לרכישת רכב (להלן - ההסכם), לפיו הלוותה הנתבעת לתובע סך של 68,000 ₪, שאמורה היתה להיפרע ב – 36 תשלומים.  לטענת התובע, על אף שעמד בהחזר מרבית תשלומי ההלוואה, פתחה הנתבעת נגדו בהליכי הוצאה לפועל בתל אביב בתיק  504701-09-19, למכירת הרכב. בגין כך הגיש תביעה לפסק דין הצהרתי ובקשה לעיכוב ההליכים בתיק ההוצאה לפועל. 

1. בסעיף 24(ב) להסכם בין הצדדים נקבע כדלקמן:

"מקום השיפוט הייחודי לצורך הסכם זה נקבע בזאת בבית המשפט המוסמך במחוז תל אביב".

לטענת הנתבעים, על פי סעיף זה, הסמכות הייחודית לדון בתביעה נתונה לבית משפט בתל-אביב בהתאם לתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן - התקנות). התובע בתגובתו לבקשה טוען, כי על פי מירב הזיקות בתקנה 3 לתקנות, נתונה הסמכות המקומית לבית המשפט בנצרת; כי הוא לא ידע על קיומה של תניית השיפוט היחודית בהסכם, וכי מדובר בתניה מקפחת בחוזה אחיד, ויש להורות על ביטולה.     

1. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להעברת התביעה להתקבל.

1. תקנה 5 לתקנות קובעת כדלקמן:

"היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום שיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנה 3 או 4".

על פי תקנה 5 לתקנות, תניית שיפוט ייחודית, גוברת על כללי הסמכות הקבועים בתקנות 3 ו-4. בעניין זה נקבע בפסיקה, כי לשון התניה צריכה להיות ברורה, באופן המלמד על כוונת הצדדים להעניק סמכות בלעדית לבית משפט פלוני.