ת"א 29846-02-16 גל נ' שחרור

לפניי בקשה מטעם הנתבע להעברת הדיון לבית משפט המחוזי בשל העדר סמכות עניינית.

הבקשה והתגובות לה

1.עסקינן בתביעה לפירוק שיתוף בשתי דירות מגורים באילת, שבבעלות משותפת של התובעת והנתבע, בדרך של מכירתן וחלוקת הפדיון ביניהם.

2.הנתבע טען בכתב הגנתו, בין היתר, כי לאור הסעד המבוקש, בית משפט המוסמך לדון בתובענה הינו בית המשפט המחוזי. נטען כי על אף שבית משפט השלום מוסמך להורות על פירוק שיתוף במקרקעין, הרי שבמקרה דנא אין מדובר בתביעת פירוק שיתוף גרידא, אלא "מבוקש תמחור פנימי בין הצדדים אם יסכימו", ולכן לשיטתו עסקינן בפירוק שיתוף בדרך של שינוי רישום הבעלות בדירות, שמשמעה שינוי בעלות, ועל כן הסמכות הייחודית נתונה לבית המשפט המחוזי.

3.התובעת טענה בתגובתה כי לבית המשפט השלום באילת הסמכות לדון בתובענה מכוח סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 ותקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כיוון שמדובר בתביעה לחלוקת מקרקעין המצויים באילת. נטען כי הצעתה להסכים על חלוקה בדרך של תמחור פנימי הינה בגדר הצעה בלבד שנועדה לקצר את ההליך, ואין בה כדי להשפיע על הסמכות העניינית או המקומית.

4.בתשובה לתגובה, שב הנתבע על בקשתו וציין את הסכמתו לפירוק השיתוף, בכך שירכוש את זכויות התובעת בדירות, ואף טען כי גם כך שמורה לו זכות ראשונים לרכוש את זכויות התובעת.

דיון ומסקנות

5.לאחר שעיינתי בכתב התביעה, בבקשה ובתגובות לה, מצאתי כי דין הבקשה להדחות.

6.שאלת הסמכות העניינית מוכרעת על פי מבחן הסעד, כפי שמוגדר בכתב התביעה (ראו: ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא (3) 561 (1977); ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז (3) 1 (1983); רע"א 4890/15 אלוש נ' עיריית טבריה (ניתן ביום 31.11.2015)).