מכאן לשאלת הנזק.
-
כאב וסבל – כאמור, נכותו הצמיתה המשוכללת של התובע הועמדה על-ידי המומחים על 45.9%.
כפי שצוין לעיל, שלא כטענת הנתבעת לא כל הנכות הנוירולוגית נמצאה חופפת את הנכות בתחום האף אוזן גרון, אלא רק מחצית ממנה. עם זאת, פרופ' בן חור קבע כי כך הדבר "להערכתו". נקודה זו לא הובררה עד תום על-ידי מי מהצדדים, אם בדרך של משלוח שאלת הבהרה ואם בדרך של זימון מי מהמומחים לחקירה (לא נתבקש זימונו בשנית של המומחה בתחום האף אוזן גרון שהעיד במועד מוקדם יותר לחוות דעת פרופ' בן חור ולא נתבקש זימון פרופ' בן חור לחקירה).
הפיצוי בגין כאב וסבל יינתן על בסיס אחוזי נכות בשיעור 45.9%, ויעמוד על סך של 88,154.82 ₪ לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976 (להלן: "תקנות הפיצויים").
-
שכר עבר – תאונת התובע הוכרה כתאונת עבודה. לפיכך, שולמו לתובע דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 17,921 ₪ (ר' נספח ב' לתצהירו של התובע).דמי הפגיעה מהווים 75% מהפסד השכר לעבר. לפיכך, יש להשלים לזכות התובע את ה- 25% הנותרים בסך של 5,973 ₪.
נתתי דעתי לכך כי פרופ' אברמסקי קבע לתובע נכויות זמניות בתחום הנוירולוגי לתקופה העולה על התקופה שבגינה שולמו דמי פגיעה. דמי פגיעה שולמו בעבור 58 ימים, בעוד פרופ' אברמסקי קבע לתובע נכות זמנית נוירולוגית בשיעור של 100% למשך שלושה חודשים בגין פגיעה מוחית פוסט טראומטית ועוד 25% נכות זמנית למשך שלושה חודשים נוספים. עם זאת, התובע לא צירף תלושי שכר לתקופה שלאחר התאונה, ולכן לא הוכח כי נגרם לתובע הפסד שכר עבר בגין התקופה בגינה נקבעה נכות הזמנית.
בחוות הדעת האקטוארית מטעם התובע חושב גם הפסד שכר לעבר בגין ניצול ימי מחלה. תלושי השכר הרלוונטיים לא צורפו, ולא ניתן להסתפק בחוות הדעת חלף הגשת תלושי השכר הרלוונטיים.
בנוסף, טען התובע להפסד שכר עבר בגין סגירת העסק של רעייתו. רעיית התובע הייתה בעלת עסק של ממכר פרחים לאירועים אשר פעל מאז 2012. התובע טען כי בעקבות התאונה, רעייתו כרעה תחת עומס ניהול בית העסק. לטענת התובע, עובר לתאונה הוא תמך ברעייתו ועזר בניהול העסק ולאחר התאונה לא יכול היה להמשיך לעזור בניהול העסק. במצב זה, כאשר נטל ניהול משק הבית וגידול ארבעת ילדיהם הקטינים רבץ בעיקר על כתפי רעיית התובע, היא נאלצה לסגור את העסק בחודש ינואר 2016 וביום 31.12.2017 נסגר העסק ברישומי רשויות המס (ר' פרו' עמ' 14 ש' 15-19).
התובע לא תמך טענתו זו בכל ראיה, הן ביחס להכנסות מן העסק והן ביחס לתרומתו לעסק, לרבות ביחס לקשר הסיבתי בין סגירת העסק לתאונה. כאן המקום לציין כי עדותו של התובע ורעייתו נמצאה מהימנה וסדורה וניכר היה כי הם תיארו קושי אמיתי אותו עם חוו בעקבות התאונה. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי באי צירוף הראיות יש לפגוע במהימנות עדותם. אין בעצם העובדה כי לא ניתן להסיק מסקנה משפטית כדי לפגוע במהימנות עדות.
-
פגיעה בכושר השתכרות - בעניין שיעור הנכות התפקודית, כבר נקבע כי:
"בצד קביעת הנכות הרפואית, על בית-המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו בעתיד של התובע, אם התובע טוען להפסד כזה. בפריט זה על בית-המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. בין הנתונים המסייעים לבית-המשפט לקבוע נזק זה, יש חשיבות לנתון של הנכות הרפואית שנגרמה עקב התאונה. לנכות זו, המגבילה את התובע בפעילותו, יש השלכה לכושר השתכרותו. זה, כמובן, אינו הנתון היחיד שיובא בחשבון. כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות יש חשיבות גם למקצועו ולמקום עבודתו של התובע" (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח' וערעור שכנגד, (8.6.95), פיסקה 7; עא 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין, (31.8.11), פיסקה 35).
כן נקבע כי:
"הנכות התפקודית משקפת למעשה את שיעור הפגיעה ביכולת התפקוד של הניזוק כתוצאה מהנכות הרפואית שנקבעה לו. לרוב, שיעורן של שתי הנכויות – הרפואית והתפקודית – יהיה זהה. עם זאת, ניתן לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית שונה מזו הרפואית אם בית המשפט השתכנע שקיים פער בין שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לניזוק בגין נזק מסוים, לבין ההשפעה הצפויה של נזק זה על יכולתו התפקודית (ראה הלכת גירוגיסיאן, עמוד 799; הלכת אייגר, עמוד 592)" (ע"א 6601/07 סאבר אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, (23.08.2010), פסקה 11 לפסק דינה של השופטת ארבל).
שכרו הממוצע של התובע עומד על סך של 17,968.85 ₪ לפי תלושי השכר לחודש דצמבר 2018. בחוות הדעת האקטוארית מטעם התובע נטען כי בסיס השכר עומד על 18,916 ₪. בסיס השכר ייקבע על יסוד העולה מתלושי השכר.
עיון בתלושי השכר של התובע מלמד כי שכרו לא נפגע בעקבות התאונה ואף עלה. עם זאת, שיעור ההעלאה משקף את חלוף הזמן, ואין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי בכך יש לשלול כל טענה לנכות תפקודית. המסקנה כי ההעלאה בשכר משקפת וותק ולא קידום מקבלת ביטוי גם בחוות הדעת האקטוארית מטעם התובע, ממנה גם עולה כי התובע אינו ממצה כושר השתכרות. בעוד שהנתונים העובדתיים, כגון בסיס השכר והפסד השכר לעבר צריכים להיתמך בראיות, השאלה האם השכר משקף וותק או קידום והאם הוא עומד בקנה אחד עם כושר ההשתכרות לעובדים אחרים בוותק התובע וסוג עיסוקו הינה עניין של מומחיות. לנתבעת ניתנה האפשרות להגיב לחוות הדעת האקטוארית, אך היא לא מצאה להגיב לה וכן לא ביקשה לחקור את המומחה (ר' החלטה מיום 9.3.21).
התובע טען על יסוד חוות הדעת האקטוארית להפסד שכר בעתיד בגין אי קידום. ואולם, גם עניין זה דורש הוכחה באמצעות ראיה חיצונית, כגון, העדת המעסיק וכד'.
לאור סוג הנכויות ושיעורן, לא מצאתי כי יש בהעלאה בשכר כדי להביא למסקנה כי אין לתובע נכות תפקודית. עם זאת, בהעדר ראיה חיצונית תומכת לא מצאתי כי שכרו של התובע לעתיד נפגע בשל אי קידום מעבר לפגיעה המגולמת בנכות התפקודית.
התובע הינו משגיח כשרות בקיבוץ קלי"ה ועובד כמשגיח כשרות וכמכין בני נוער לבר המצווה במועצה הדתית האזורית בבקעת הירדן (ר' סעיף 5 לתצהיר התובע). כפי שצוין לעיל, התובע העיד כי מסלול חייו המקצועיים השתנה לאחר התאונה, כאשר נאלץ לוותר על שאיפתו להחליף את חמיו המשמש כרב איזורי וכי נאלץ להפסיק את לימודי הרבנות (ר' פרו' עמ' 21, 23-24). בנוסף, העיד התובע כי הכנסתו תלויה גם במספר הפרויקטים שהוא נוטל על עצמו, וכי הוא אינו יכול עוד לקחת על עצמו פרויקטים (פרו' עמ' 19-21). בעניין זה אפנה גם לתצהיר רעיית התובע ביחס למצבו התפקודי, וגרסתה לא נסתרה.
התובע גר בגבעת זאב, וכדי להגיע לעבודתו הוא מרבה בנסיעות. לכך יש להוסיף כי עבודתו של התובע מחייבות מעבר ממקום למקום ותנועה.
לאחר ששקלתי את סוג הנכויות ואת אופי העבודה הכולל נסיעות מרובות ומעבר ממקום למקום, ולאחר ששקלתי גם את קביעת פרופ' בן חור ביחס לחפיפה בין הנכות הנוירולוגית לנכות בתחום האף אוזן גרון וכן את העובדה שחלק מהנכות הכללית הצמיתה הינה נכות נפשית, אני מעמידה את נכותו התפקודית של התובע על 35%.
מכאן עולה כי הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע עומדת על סך של 1,412,062 ₪ (מקדם ההיוון עומד על 224.5254).
-
בגין פגיעה בהפרשת זכויות סוציאליות – התובע הינו שכיר, וככל שנקבע כי כושר השתכרותו נפגע אזי הרכיב הפנסיוני שלו נפגע גם כן. נפסק לזכות התובע בגין ראש נזק זה סך של 176,508 ₪.
-
הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד – התובע צירף קבלות בסך 219 ₪ (כנגד תשלום בסך 705 ₪ למד"א ניתנה התחייבות של קופת החולים). כמו כן, התובע צירף לתחשיבי הנזק הודעת דוא"ל על חוב בסך של 3,360 ₪, למרכז הישראלי לפסיכוטראומה. הודעת הדוא"ל לא צורפה לתצהירי התובע. התובע טען כי יש לפצותו בגין הוצאות על טיפולים נפשיים.
נקודת המוצא הינה כי רוב הטיפולים הרפואיים ממומנים על-ידי קופת החולים, ובכלל זאת, הטיפולים הנפשיים. עם זאת, לאחר ששקלתי את אחוזי הנכות שנקבעו לתובע ואת מהות הפגיעה, הנני מעמידה את ההוצאות הרפואיות לעבר ולעתיד על דרך האומדנה בסך של 15,000 ₪, ובכלל זה הוצאות נסיעה.
-
עזרה לעבר ולעתיד - באשר לעזרה בעבר לא הובאה כל ראיה. עם זאת, הפסיקה הכירה בכך שעזרה סיעודית שמעניק בן משפחה חורגת בהרבה מהעזרה הרגילה שבני משפחה מעניקים זה לזה (ר' רע"א 6680/08, מדינת ישראל נ' סלים סעיד, (06.02.2012), פיסקה 33). בני משפחה זכאים לפיצוי בגין העזרה החיונית שהעניקו, אשר לעיתים באה על חשבון עבודתם ובני משפחתם.
לאחר ששקלתי את ימי המחלה שהוכרו לתובע ואת הנכויות הזמניות שנקבעו לו, הדעת נותנת כי לכל הפחות בסמוך לתאונה ובמועדים בהם נקבעו לתובע אחוזי נכות זמניים נזקק התובע לעזרת קרובים.
לאור אחוזי הנכות וסוג הנכויות התובע הוא יזדקק גם בעתיד לעזרת צד ג'.
על דרך האומדנה אעמיד את העזרה לעבר ולעתיד על סך של 100,000 ₪ (חישוב לעתיד לפי שעתיים שבועיות בסך של 50 ₪ לשעה עד גיל 81 שנים, היה מעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד בלבד על סך של 113,857.8 ₪, ומכאן הסכום שנפסק, כאמור, על דרך האומדנה לעבר ולעתיד).