ה.ד. נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ

התובע יליד 1987, נפגע, לטענתו, כרוכב אופנוע בתאונת דרכים אשר ארעה בתאריך 13/2/2012. בשל נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, הגיש התובע תביעה זו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

התובע נפגע בתאונה בעיקר בידו, מומחה בתחום האורתופדיה שמונה לבדיקת התובע קבע נכות צמיתה בשיעור של 5% בשל הגבלות תנועה ומומחה בתחום הכאב קבע נכות צמיתה של 20% בשל פגעי התאונה.

בכתב ההגנה, הכחישה הנתבעת את אירוע התאונה. בישיבות ההוכחות שהתקיימו בתיק, העיד התובע וכן והוגש תיק מוצגים מטעמו, כמו כן העיד אחד העובדים שעבד עם התובע עובר לתאונה במטרה להוכיח את רמת השכר אליה יכל להגיע התובע. הנתבעת בחרה שלא להגיש ראיות מטעמה ואולם זימנה את המומחה בתחום הכאב לחקירה נגדית, כמו כן הוגש מטעמה דו"ח חוקר פרטי ובישיבת הוכחות נוספת העיד החוקר.

בכתב ההגנה, כמו גם בסיכומים, עוררה הנתבעת מחלוקת בעניין החבות, כאשר לטענתה התובע לא הוכיח את עצם התרחשות התאונה, כן התעוררה בין הצדדים מחלוקת עמוקה אודות הנכות שנגרמה לתובע בתאונה, היקף הנזקים שנגרמו לו ושיעור הפיצוי המגיע.

נוכח גדר המחלוקת, אדון תחילה בשאלת החבות וככל שתמצא כזו בסוגיית הנזק.

סוגיית החבות – האם הוכחו נסיבות פגיעתו של התובע?

כפי שאפרט להלן, שעה שהנתבעת הכחישה את החבות בכתב ההגנה ואף שבה על הטענות בתגובה למינוי מומחה, היה על התובע לדאוג להוכיח את עצם פגיעתו בתאונה כדבעי ולהביא את כל המסמכים הנדרשים. על אף האמור, שוכנעתי לאור גרעין גרסתו של התובע לאורך כל הדרך, החיזוקים הנמצאים במסמכים ובטיפול הרפואי שקיבל ומנגד הימנעות הנתבעת מחקירתו הנגדית בסוגיה, כמו גם הימנעותה מהבאת ראיות שיש בהן כדי לסתור את גרסתו של התובע, כי עלה בידו, הגם כי בדוחק, להוכיח שאכן נפגע בתאונת דרכים בעת נסיעתו באופנוע שהיה בבעלותו והיה מבוטח על ידי הנתבעת.

בהקשר זה אעיר, כי אין אלא להצר ששוב ושוב במהלך דיונים שעניינם התרחשות "תאונת דרכים" בהתאם לחוק הפיצויים, נוצר מצב בו התובע מגיע לתום ההליך כשהוא עומד מול שוקת שבורה לאחר שהסתבר, כי לא טרח להוכיח יסודות בסיסיים בתביעתו. נדמה שלא יכולה להיות מחלוקת, כי תובע המגיש תביעה בגין תאונת דרכים, צריך להיות מודע מלכתחילה לחובתו להוכיח את עצם התרחשות התאונה וחבות הנתבעת לשאת בנזקים ולטרוח לברר מלכתחילה, במהלך ההליך ועוד בטרם דיון הוכחות האם קיימת הכחשת החבות של הנתבעת וככל שהתשובה שמתקבלת היא חיובית לדאוג להוכיח באופן מיטבי את היסודות הדרושים הוכחה בשים לב לטענות הנתבעת. קשה שלא להתרשם שהתובע שנמנע במקרה דנן מהבאת ראיות שיכלו להסיר כל ספק, יצר את הקרקע להעלאת הטענה.

כך לדוגמא, בכתב התביעה טען התובע, שהיה מעורב בתאונת דרכים אשר התרחשה בתאריך 13/2/2012 ברכב מספר 74-323-01 בהיותו נהג על אופנוע מסוג קי.טי.אמ. הא ותו לאו. לכתב התביעה צרף התובע אישור משטרה ותעודת ביטוח של האופנוע, בהתאם לתעודת הביטוח, הנתבעת היא מבטחת האופנוע. אמנם מאישור המשטרה שצרף התובע, עולה כי דיווח למשטרה על התרחשות התאונה בתאריך 22/2/2012 - 10 ימים לאחר התרחשות התאונה ואף מסר את מספר האופנוע המעורב המבוטח על ידי הנתבעת, אך תוכן הדיווח של התובע, דהיינו ההודעה שמסר למשטרה שיש בה תיאור נסיבות התאונה לא צורפה. על פניו, מדובר במסמך מהותי וחיוני המאפשר להתרשם מגרסת התובע בזמן אמת, לרבות לעניין קיומם של עדים לתאונה ומקום שקיימת הכחשה של החבות, נכון לצרפו.

כמו כן, צרף התובע שלל מסמכים רפואיים המלמדים על קבלת טיפול רפואי מייד לאחר התאונה ואולם המסמך הרפואי הראשון שצורף הינו "סיכום אשפוז", התובע לא צרף טופס מיון מיום התאונה וגם לא צרף דו"ח אמבולנס, ככל שהיה כזה, מסמך מהותי ראשוני שיש בו ללמד על נסיבות התאונה ובדרך כלל גם על זהות הרכב המעורב. במהלך הסיכומים כאשר הבין התובע שהנתבעת מכחישה את עצם התרחשות התאונה ונסיבותיה טען בקריאת ביניים שפונה באמבולנס. כמובן שבשלב זה לא יכול להיות לאמירה זו כל משקל, מה גם שלבאי כוחו לא היה כל מסמך להציג. קשה להלום התנהלות של תובע שלא אוסף מלכתחילה את כל המסמכים הרפואיים המהותיים הרלוונטיים ויוצא מנקודת הנחה כמובן מאליו שהתאונה הוכרה על ידי הנתבעת אף שברור מכתב ההגנה של הנתבעת שלא כך הם הדברים. תובע המנהל במצב זה את ההליך אך לעניין הנזק, מביא במחדליו למצב בו כי תטענה נגדו טענות מהסוג שנטענו כאן.

בתצהירו הסתפק התובע בטענה כללית וסתמית, כי נפצע בתאונת דרכים כרוכב אופנוע בתאריך 13/2/2012 ואושפז לאחר מכן בבית החולים. המדובר גרסה מינימלית, ללא שצורף מסמך נוסף כלשהו על אלה שצורפו בכתב ההגנה.