ביום 1.12.14 ניתן נגד המבקשת פסק דין בהעדר הגנה, לפיו התקבלה התביעה המבקשת חוייבה לפעול לסילוק המשכון על הדירה שנרכשה על ידי התובע ולתשלום הכספים שבידיה לבנק לאומי ולביטול מינויו של כונס נכסים שמונה לביצוע המשכון. כמו כן חוייבה המבקשת בתשלום אגרת המשפט ועוד שכ"ט עו"ד בסך 11,800 ₪.
המבקשת הגישה בקשה לביטול פסק הדין, בטענה שרק ביום 26.11.14 נתקבל במשרדי המבקשת עותק כתב התביעה, וכי הופתעה מכך שההליך מתנהל נגדה מזה מספר חודשים. לטענתה, ערכה בירור מק'יף בין עובדיה, ואיש לא אישר שחתם על אישור המסירה. לטענתה, אילו ידעה על קיום ההליך נגדה, היה הליך זה מתייתר, שכן הסתיים הליך מקביל מול בנק לאומי, במסגרתו סולק החוב לבנק לאומי, והיה על הבנק למלא את כל הדרישות בתביעה זו. המבקשת תמהה על כך שאישורי המסירה או העתקיהם לא נשמרו, אף שנמסרו לבית המשפט.
לטענת המבקשת, שילמה במסגרת ההליך מול בנק לאומי 748,197 ₪, לאחר שנפלה קורבן למזימה שרקחו בא כוחה הנתבע 2 ככל הנראה עם אחיו של התובע, בכך שנטלו את הכספים ששילמה להם המבקשת להחזר המשכנתא לכיסם הפרטי. נטען, שההליך מול בנק לאומי הסתיים ביום 27.8.14, והחוב לבנק לאומי נפרע ביום 11.9.14.
לטענת התובע, היתה המבקשת מודעת היטב לקיומו של ההליך נגדה, הן בקשר עם מנהל המבקשת והן בקשר עם ב"כ החדש, עו"ד באסל. בהתאם לכך, נשלח למבקשת מכתב התראה ביום 1.1.14. כתב התביעה הומצא למבקשת ולצדדים האחרים בימים 16.6.14-19.6.14. נטען, שגם החלטות בית המשפטו מימים 24.7.14 ו- 25.8.14 נמסרו למבקשת על ידי בית המשפט בדואר רשום. המבקשת לא טרחה להודיע לתובע, שידעה שהוא תובע מחיקת המשכון, שהחוב סולק. על כן, התבקשה דחיית הבקשה.
המבקשת השיבה לתגובה, וטענה כי התובע מודה שההליך התייתר, ואין עוררין שבנק לאומי ידע על שני ההליכים. לטענתה, הטענות שהמבקשת ידעה על ההליך "חוטאות לאמת בלשון המעטה ונגועות בחוסר תום לב משווע". לטענת המבקשת, היא נפלה קורבן למזימה שרקחו בא כוחה, ככל הנראה, עם אחיו של התובע, שנטלו לכיסם הפרטי את כספי המשכנתא, ואז אחיו של התובע ביטל את העיסקה והתובע רכש את הדירה. לטענת המבקשת, לא היתה לה יכולת להבין, אם התובע אינו חלק מהמזימה שרקחו, ככל הנראה, בא כוחה ואחיו. לטענתה, אילו ידעה על ההליך, היתה מבקשת לעכבו, משום שבסופו, הלכה למעשה, ההליך התייתר. אישורי המסירה, כך נטען, אינם קיימים, והדבר מעורר תמיהה. לטענתה, לא יתכן, שהתובע מסכים למחוק את בנק לאומי מההליך ללא חיוב בהוצאות ועומד דווקא על חיוב המבקשת בהוצאות. לטענתה, כך ייצא החוטא נשכר.
אני דוחה את האמירות של המבקשת, המסוייגות במילים "ככל הנראה" בדבר מזימה שלה היה התובע שותף. המבקשת העלתה תמיהות, ואף לי יש תמיהה, מדוע הטענה בדבר שותפות התובע למזימה נגד המבקשת "ככל הנראה" עלתה רק בתשובה לתגובה. הטענה תמוהה עוד יותר, משום שהמבקשת אינה חולקת על זכותו של התובע לקבלת הסעדים שביקש בכתב התביעה, אלא רק טוענת שהם התקבלו בדרך אחרת.
אני דוחה את טענת המבקשת שלא ידעה על הליך זה אלא לראשונה ביום 24.11.14, עת התובע המציא מחדש את כתב התביעה. הוצגו בפני אישורי מסירת כתב התביעה למבקשת ולנתבע 2 מימים 17.6.14 ו- 19.6.14, ורשמתי זאת בפרוטוקול ישיבת יום 30.6.14. נטלתי את שני האישורים והכנסתי אותם לתיק, והם כנראה נפלו מהתיק, או נלקחו ממנו. אין בכך כדי לבטל את קיומם. יתר על כן, גם החלטתי מיום 17.7.12 הומצאה למבקשת ביום 22.7.14 ויש בתיק אישור מסירה חתום, שהמבקשת לא התייחסה אליו כלל. על כן, אני דוחה את הטענה שכתב התביעה לא הומצא למבקשת, ואת הטענה שהמבקשת ידעה על התביעה לראשונה ביום 24.11.14.
מכאן, שיש לדון בבקשה, לא כבקשה לביטול החלטה עקב חובת הצדק, בהעדר המצאה, אלא כבקשה הנדונה לפי שיקול דעת בית המשפט, דהיינו, לפי הסיבה לאי הגשת כתב הגנה וסיכויי ההגנה.
לא ניתנה סיבה של ממש לאי הגשת כתב הגנה, מלבד הטענה לאי ידיעה על ההליך, שכבר קבעתי שאיני מקבלה. אשר לסיכוי ההגנה, אין המבקשת מעלה טענת הגנה של ממש, וגם היא מסכימה שיש למחוק את המשכון ולסלק את החוב.
אציין, שבניגוד לדברי המבקשת, בנק לאומי לא היה צד להליך זה. מי שהיה צד להליך בנוסף למבקשת ולבא כוחה הוא כונס הנכסים, שאכן מונה לבקשת בנק לאומי, אבל הוא כונס נכסים מטעם לשכת ההוצאה לפועל.