ת"א 2874-08-10 חדד נ' צוק העפר שאיבת מי תהום בע"מ ואח'

החלטה זו ניתנת בהמשך לישיבת ביהמ"ש מיום 29.10.14 ולאמור בה.

ביום 15.9.11 במעמד ב"כ התובע עו"ד מעוז אופיר וב"כ הנתבעים עו"ד חמוד חמוד, ציין ב"כ הנתבעים : "אין כוונה להגיש הודעת צד ג'. הטענה המרכזית שלנו היא כי מדובר בשיק שאיננו סחיר וזאת לאור ההגבלה המצוינת על גבי השיק".

לאור האמור לעיל הציע ביהמ"ש קיומו של ק.מ. מורחב המהווה דיון סופי, כאשר הסוגייה היחידה, לאור עמדתו של ב"כ הנתבעים כפי שהוצגה בישיבה זו לגבי סיחור השיק – היא הסוגייה השנויה במחלוקת וזאת לאחר חקירות על תצהירים שהוגשו ע"י הצדדים.

לאור הסכמת הצדדים, נקבע התיק לק.מ. מורחב והכנת סיכומים בכתב והשלמות בע"פ.

דע עקא, כי ביום 5.12.12 התקיימה ישיבת ביהמ"ש והנתבעים לא התייצבו כאשר אישור המסירה ציין "לא נדרש".

ב"כ התובע ביקש לסכם בכתב לצורך מתן פס"ד.

ביום 11.7.13 הכניס ב"כ הנתבעים החדש, עו"ד משה אזולאי, וזאת לאחר שבא כוחם של הנתבעים הלך לעולמו, "הודעה על עמדת הנתבעים ובקשה לקביעת דיון מקדמי במעמד הצדדים". למעשה בבקשה זו ביקש לחזור בו מההסכמה הדיונית ולקיים חקירות בתיק תוך מתן אפשרות לנתבעים לקבל את יומם בביהמ"ש, כהגדרתו.

ב"כ התובע הגיב על בקשה זו בכך שיש לדחות אותה ראשית משום שהוגשה ללא תצהיר. לטענתו מדובר בתיק שבו ניתנה הסכמה מפורשת על הדרך הדיונית המוצעת, ובלבד שפסה"ד יהיה מנומק. מדובר פה בניסיון למשוך זמן וצריכות להיות נסיבות מיוחדות המצדיקות ביטול הסדר דיוני, דבר שלא קיים כאן.

בישיבת ביהמ"ש מיום 29.10.14 חזר ב"כ התובע על עמדתו וביקש כי ביהמ"ש יורה על סיום הדיון באמצעות סיכומים בכתב, תוך דחייה של בקשת הנתבעים.

לאחר שבדקתי את נתוני התיק, להלן החלטתי:

1.זכותם של בעלי דין לחזור בהם מהסכמה דיונית אך הסכמה זו, צריך להסביר מדוע חזרו ממנה, ואני חושב שבנסיבות העניין ובמיוחד לאחר שהחזרה הדיונית נעשתה ע"י עוה"ד אזולאי אשר נכנס בנעליו של עוה"ד הקודם שהלך לעולמו, היה צריך לתמוך את הבקשה בתצהיר, דבר שלא נעשה כלל. זאת ועוד, החזרה מההסכם הדיוני נעשתה חודשים רבים לאחר המועד שבו ניתנה הסכמה זו, ובכל הכבוד ללא נתינת הסבר מספיק.

2.צריך לזכור שההסכמה הדיונית התייחסה הן לדרך שבה צריך תיק זה להסתיים והן לעניין הפלוגתאות השנויות במחלוקת, דבר שהיה מחייב אף הוא הסבר ולא נעשה.

3.אין בכוונתי למנוע מצד לנהל את התיק בדרך שהוא סבור שמשרתת בצורה הטובה ביותר את מרשו, אך התנהגות שכזו מחייבת פסיקה של הוצאות.