ת"א 28091-07-16 אבו ג'אנם ואח' נ' בנק מזרחי טפחות ואח'

1.במסגרת תיק מימוש משכון בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב שמספרו 01-65220-08-6 בו המבקש (להלן: הבנק) הינו הזוכה והמשיבים הינם החייבים, ניתן ביום 3.4.2016 צו המורה לכונס הנכסים לפנות את נכס דירת המגורים מושא המשכון בדרך הקבועה בסעיף 64 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: צו הפינוי).

ביום 13.7.2016 הגישו המשיבים את התביעה הנוכחית בה עתרו לשני סעדים: (1) ביטול הפיצוי המוסכם והעמדת יתרת החוב לבנק על סך של 161,605 ₪ ; (2) מתן צו מניעה קבוע נגד מימוש שתי דירות מגורים ששועבדו לבנק עד לקביעת יתרת החוב לבנק ולמציאת פתרון מוסכם להסדרתו.

במועד הגשת התביעה הגישו המשיבים בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד צו הפינוי, אשר נדונה בישיבה ביום 10.10.2016 ובסיומה הוריתי לבאי-כוח הצדדים להגיש סיכומיהם בכתב, כאשר המועד האחרון להגשת סיכומי תשובה נקבע ליום 16.2.2017.

2.ביום 10.10.2016 הגיש הבנק בקשה לדחות על הסף "את אותו חלק מהתובענה שבו מבקשים המשיבים הוצאת צו מניעה כנגד מימוש דירות המגורים". הבקשה, שהוכתרה בכותרת "בקשה לסילוק על הסף", הינה למעשה בקשה לסילוק על הסף של התביעה למתן הסעד של צו מניעה קבוע (תוך הותרתה על כנה של התביעה לסעד ההצהרתי בנוגע לביטול הפיצוי המוסכם וקביעה כי יתרת החוב לבנק הינה 161,605 ₪.

3.בנימוקי הבקשה היפנה הבנק להודאת המשיבים בקיומו של חוב של לפחות 161,605 ₪ ולהלכה הפסוקה, שהוחלה אף על דירת מגורים ששועבדה, ולפיה טענות שנוגעות לשיעור החוב אינן עילה להפסקת הליכי הוצאה לפועל, וזאת לאור הפגיעה בערכה של בטוחת המשכון (רע"א 7946/12 לויאן נ' בנק אגוד/בנק כרמל למשכנתאות בע"מ (פורסם בנבו, 15.11.2012)).

בתשובה לבקשה היפנו המשיבים לע"א 7145/14 פרייס נ' בנק אוצר החייל בע"מ (פורסם בנבו, 12.11.2014) (להלן: עניין פרייס), בו נקבע כי "ככלל, במרים בהם מדובר במימוש דירת מגורים ובמכירתה לצדדים שלישיים, ייטה בית המשפט להיענות לבקשה למתן עיכוב ביצוע פסק הדין, זאת משום שהפינוי עלול ליצור מצב בו לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו היה והמערער יזכה בערעורו". עוד נטען בתשובה לבקשה:

"הסעד המבוקש אינו מתיימר לפגוע במשכון עצמו ובזכותו של הבנק להליך של מימוש יעיל. כל שמבוקש הוא שבנק טפחות יפעיל את זכותו באופן מידתי וישהה את הליכי המימוש עד לבירור התובענה, בהתאם לשיקולים המנחים בבקשה לסעד זמני".

4.דומה שהנמקה זו של המשיבים יפה כשמדובר בצו מניעה זמני אך אין לה דבר עם צו מניעה קבוע. כאמור לעיל, אחד משני הסעדים שהתבקשו בתביעה הינו צו מניעה קבוע עם זמן פקיעה עתידי, שיעמוד בתוקפו עד לאחד משני "תאריכי יעד": (1) "עד לקביעת יתרת החוב"; (2) "עד למציאת פתרון מוסכם להסדר".

"תאריך היעד הראשון" הינו המועד בו ייקבע הסעד הראשון - "ביטול הפיצוי המוסכם והעמדת יתרת החוב לבנק ... על סך של 161,605 ₪". מאחר ובמועד פסק הדין ייקבע גורלו של הסעד הראשון, וכתוצאה ממנו תיגזר יתרת החוב, יהווה אותו מועד "תאריך היעד הראשון", ומטעם זה לא יהא צורך בהמשך קיומו של צו המניעה. הצו הקבוע לא נועד להגן על המשיבים עד לאותו תאריך יעד. הכלי להגנה הינו סעד זמני, וכמתואר לעיל - עומדת ותלויה בקשת המשיבים למתן צו מניעה זמני, אשר טרם הוכרעה.

"תאריך היעד השני" אינו מוגדר והוא מותנה ברצונם ובהסכמתם של המשיבים. בקשה לעיכוב מימוש המשכון עד אשר יושג הסדר לשביעות רצונם של המשיבים הינה למעשה בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל. עיכוב כזה אינו עולה בקנה אחד עם טענת המשיבים בתשובה לבקשה, ולפיה אין בסעד זה כדי לפגוע בזכותו של הבנק להליך מימוש יעיל. לא הונח כל בסיס משפטי לביסוס סעד זה, ואין מקום להיעתר לו אף אם תתקבל התביעה ל"ביטול הפיצוי המוסכם", שהרי אף לשיטת המשיבים - חובם לבנק הינו לפחות 161,605 ₪.

5. אשר על כן, הבקשה מתקבלת, והתביעה לסעד המבוקש בסעיף 5(ב) לכתב התביעה נדחית על הסף.

הנני מחייב את המשיבים לשלם למבקשת הוצאות הבקשה בסך 1,500 ₪.

ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ז, 18 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: