מלכה ואח' נ' פרץ ואח'

התובע 1 (להלן "התובע") הוא בעל מניות של התובעת 2 (להלן "התובעת"). ביום 13.3.2014 הוגשה תביעה זו לפיצוי על סך של 350,000 ₪ בטענה כי הנתבע פרסם לשון הרע בעניינם של התובעים, וזאת על רקע סכסוך בין הצדדים העוסקים בתחום המסחר בשופרות. נטען כי הנתבע הפיץ מכתבים בהם נכתב כי התובע או מי מטעמו ביצע פריצה וסוחר בשופרות גנובים. המכתבים, כך נטען, הופצו בקרב ספקים וסוחרים בתחום עסקי השופרות.

הנתבע הגיש ביום 17.7.14 כתב הגנה ולצידו תביעה שכנגד על סך של מיליון ₪ כנגד התובעים ואדם נוסף בשם שאול עופר. התביעה שכנגד עניינה טענות לחיובים שונים בעקבות הסכם שותפות שנחתם בין הצדדים ובעקבות פסק בוררות בעניינם.

בתחילת שנת 2018 הגישו הנתבעים תביעה שכנגד מתוקנת על סך של למעלה מ-10 מיליון ₪ ותוך הוספת נתבע שכנגד נוסף.

בדיון שהתקיים ביום 30.1.2019 הוצע לצדדים כי בתביעה העיקרית תינתן הכרעה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, וכי התביעה שכנגד תימחק ותוגש מחדש בבית המשפט המחוזי לאור סכום התביעה. הנתבע והתובע שכנגד ביקש 30 יום לשקול את ההצעה, אך שב וביקש הארכות מועד למסירת עמדתו. רק ימים ספורים טרם דיון ההוכחות הקבוע הודיע הנתבע כי הוא עומד על הטענה שקיימת סמכות לבית משפט זה לדון בתביעה שכנגד, והגיש תצהירים בתביעה העיקרית.

בנסיבות אלו, כאשר טרם הוגשו מלוא התצהירים בתביעה שכנגד בשל העיכוב במסירת הודעת הנתבע להצעת בית המשפט; כאשר טרם ניתנה החלטה בעניין הסמכות לדון בתביעה שכנגד; בשל הסוגיות השונות המתעוררות בשתי תביעות אלו; ועל מנת שלא לשוב ולעכב את הדיון בתביעה העיקרית שנפתחה לפני למעלה משש שנים; הוריתי על קיום דיון ההוכחות בתביעה העיקרית בלבד (וראו סעיף 53(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 המסמיך את בית המשפט להורות על הפרדת הדיון).

בדיון נשמעו עדויותיהם של התובע ושל הנתבע והצדדים סיכמו את טענותיהם.

טענות הצדדים

התובעים טענו כי הנתבע הודה ששלח את המכתב המעוול, ורק ניסה להתכחש למספר האנשים שהמכתב נשלח אליהם. עוד נטען כי הנתבע לא הביא לעדות את עורך הדין ששלח בשמו את המכתב.

נטען כי המכתב גרם נזק שכן נשלח ללקוחות המרכזיים של העסק, ומכל מקום ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק. עוד נטען כי המכתבים נשלחו בכוונה לפגוע. התובעים טענו כי הנתבע ידע כי האמור במכתב אינו נכון לאור ההסכמים שנחתמו בין הצדדים לפיהם אין להם טענות האחד נגד השני. התובעים הפנו לסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן "חוק איסור לשון הרע"), כאשר לטענתם אף אחד מהשיקולים להפחתת הפיצוי אינו מתקיים.