ת"א 27132-03-12 דעדוש ואח' נ' ד'

בתאריך 16.9.2010 נחתם בין התובעים לבין ה"ה ד' א' ונ', בעלי הזכויות בנחלה מספר 146 בגורן, הסכם למכירת הנחלה לתובעים (להלן: "הנחלה" ו"ההסכם").

הנתבעת, אחותו של א' ד', התגוררה שנים רבות בבית ישן הניצב בנחלה, בית שהיה על פי הטענה, בית הוריה שהיו ממייסדי המושב (להלן:"הבית").

בתביעה שלפניי עותרים התובעים לפינויה של הנתבעת מהבית, בהתאם להתחייבויותיה שניתנו עובר לחתימת הסכם המכר ולאחר החתימה עליו.

בסעיף 5.1 להסכם נכתב כי מסירת החזקה בנכס תהיה ביום 31.12.2010 וכי הנחלה תימסר לתובעים כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ "ובמיוחד מנוכחותה של גב' מ' ד' המתגוררת בנחלה".

הנתבעת עצמה אינה צד להסכם ולא חתמה עליו. אין חולק כי בעלי הזכויות בנחלה היו א' ונ' ד' בלבד.

בתאריך 12.7.2011 חתמה הנתבעת על מסמך בו היא מתחייבת כלפי התובעים, לפנות את הבית לא יאוחר מיום 31.12.2011.

המסמך נחתם בפני עדה, גב' מרים דעדוש, אחותה של הנתבעת.

בתאריך 26.12.2011 פנתה הנתבעת, באמצעות באת כוחה, אל התובעים, והודיעה להם כי היא חוזרת בה מהתחייבותה לפנות את הבית וכי אין בכוונתה לפנותו.

בכתב ההגנה, טוענת הנתבעת כי ניתנה לה זכות שימוש בלתי הדירה בבית. בנוסף, טוענת הנתבעת כי יש לה זכויות בנחלה מתוקף הסכם שנערך בינה ובין יתר אחיה לבין מוכר הנחלה א' ד', שכן זכויותיו בנחלה נרשמו מכח צו הירושה, בתנאים אותם הציבו יתר היורשים.

לטענת הנתבעת, היו התובעים מודעים לזכויותיה בעת שרכשו את הנחלה, ופעלו בחוסר תום לב תוך ניצול חוסר ניסיונה ותמימותה.

ביחס למסמך ההתחייבות, טוענת הנתבעת, כי זה נחתם על ידיה לאחר שנסים דעדוש, אביו של התובע, אמר לה שהיא חותמת על אישור קבלת שיק מידיו, וכי לא ידעה שהיא חותמת על התחייבות לפינוי.