ת"א 26878-09-15 בשארי נ' מושב עובדים

1.התובע הגיש תביעה בה עותר לצו עשה שיורה לנתבעת "לאשרר את פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע", לכנס את וועד הנתבע כדי שיאשרר את פסק הדין ויחתימו כדין כפי שחוייב הנתבע לעשות בפסק דין שניתן בפשרה בהליך קודם בין הצדדים. מדובר בהליך ע"א 1143/03 במסגרתו הוגש ביום 18.10.04 הסכם פשרה לו ניתן תוקף של פסק דין. לפי הסכם הפשרה בהליך הקודם התחייב הנתבע להעביר למינהל מקרקעי ישראל את הסכמתו להעברת זכויות לתובע בחלקה 29ב ולחתום על כל מסמך שיידרש על מנת שתועבר הבעלות על שמו. התובע מצידו התחייב לשלם את מיסי האגודה ולשלם דמי פיתוח. בכתב התביעה נטען כי הוועד הקודם אישר את פסק הדין וערך פרוטוקול שצורף מיום 22.10.04, אולם לא השלים את הדרוש להעברת הזכויות על שם התובע ולכן הוגשה התביעה.

הנתבע עותר לסילוק התביעה על הסף ממספר טעמים ובעיקר מהטעם כי כתב התביעה אינו מגלה עילה ומבוקש בו סעד תיאורטי שלא ניתן להעתר לו. עוד נטען כי התביעה מוגשת בחוסר תום לב שעה שהתובע לא עשה דבר לקיום הסדר הפשרה בהליך הקודם וכן הועלתה טענת התיישנות.

התובע טוען כי התעכב עם העברת הזכויות על שמו לאור מצבו הרפואי ומבהיר כי כדי להתחיל בהליכי העברת הבעלות על הנתבע לכנס את הוועד ולערוך פרוטוקול ורק לאחר שיוסדר מעמדו ברשות מקרקעי ישראל יוכל לשלם את דמי הפיתוח בהם חוייב.

2.לאחר עיון בכתב התביעה, בבקשה ובתגובות, אני מורה על מחיקת התביעה. מקובלים עלי טיעוני המשיב כי ככלל, אין מקום לפתוח בהליך עצמאי כדי לאכוף ביצועו של פסק דין שניתן בהליך קודם. לא מדובר בתביעה חדשה שעילתה פסק הדין בהליך הקודם ומבוקשים בה סעדים חדשים, אלא מבוקש לאכוף ביצועו של פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה. לצורך זה נראה כי ההליך המתאים יכול להיות בפקודת בזיון בית משפט ככל שלא ניתן לפנות להליכי הוצאה לפועל.

אכן אין סעד של "אשרור" פסק דין. ככל שהסעד הוא מתן הוראות לאגודת המושב לכנס אסיפה או את הוועד ולדון בעניין אישור פסק הדין כדי שתינתן ההסכמה הנדרשת לרשות מקרקעי ישראל, על פניו לא מדובר בעניין הנמצא בסמכותו העניינית של בית משפט זה. יש לבחון האם מדובר בסעד בסמכות רשם האגודות השיתופיות או בית המשפט המחוזי, אולם מדובר בסעד ללא שווי כלכלי מוגדר ולכן לא מצוי בסמכות בית משפט השלום, וגם מטעם זה יש למחוק את התביעה.

3.לאור מסקנתי האמורה לא מצאתי מקום להידרש לטענה לחוסר תום לב. יוער כי הסכם הפשרה לא קובע את החיובים כחיובים שלובים ובשלב זה לא נסתרה טענת התובע כי לא יכול לשלם דמי הפיתוח עד לפתיחת תיק על שמו במינהל (יוער כי ההסכם חייב את התובע בתשלום דמי פיתוח לתובע ולא למינהל). למרות השיהוי הרב בו נקט התובע, מאחר והסעד הוא אכיפת פסק דין, לא ניתן להעלות טענת התיישנות בחלוף כ- 12 שנים מנסכם הפשרה.

4.על כן, אני מורה על מחיקת התביעה. מאחר והנתבע נמנע ממתן הסבר לגופו של עניין מדוע לא פועל היום, לאחר דרישת התובע, לפעול ברוח הסכם הפשרה להעברת הזכויות בקרקע על שם התובע, אין צו להוצאות.