יוסיפוב ואח' נ' חב' האחים בוסקילה

1.המשיבים הגישו כנגד המבקשת תביעה כספית על סך 270,000 ₪, בגין ליקויי בניה.

במסגרת כתב ההגנה העלתה המבקשת שתי טענות מקדמיות: טענת חוסר סמכות מקומית נוכח קיומה של תניית שיפוט בלעדית תקפה בין הצדדים, וכן טענה לעיכוב הליכים בהתאם להוראות חוק הבוררות תשכ"ח – 1968, נוכח קיומו של שטר בוררות תקף בין הצדדים.

לאחר עיון בבקשות הנ"ל ובתגובות להן, להלן ההחלטה:

2.ראשית, ובטרם דיון בכל טענה אחרת, יש להידרש לטענה בעניין העדר הסמכות המקומית.

 תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן:"תקסד"א") קובעת כדלקמן:

"היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט לפי תקנות 3 או 4".

3.ביום 27.10.10 נכרת בין הצדדים הסכם מכר ביחס לדירה נשוא התביעה, הכולל, בסעיף 20 שבו, תניית שיפוט כהאי לישנה:

"בכל סכסוך ו/או תובענה...יהיו לבתי המשפט ולשכת ההוצאה לפועל בקרית גת הסמכות הבלעדית והייחודית לדון בתובענה..."

אין ספק כי לשונו של הסעיף בהסכם מלמדת על הקניית סמכות שיפוטית ייחודית, בלעדית, לבימ"ש השלום בקריית גת. נראה כי הצדדים אינם חלוקים על כך.

4.אלא, שלבית משפט זה ולבית משפט השלום בקריית גת קיימת סמכות מקומית מקבילה, ועל כן, מתעוררת השאלה, מהי משמעותו של הביטוי "שבאזור שפוטו מצוי אותו מקום" הקבוע בתקנה 5 לתקסד"א.

בבר"ע (י-ם) 1376/99 מנשה לוי חברה לבניין בע"מ נ' שפיר ואח' (פסק דין מיום 2.2.2000) נדרש ביהמ"ש המחוזי (מפי כב' השופטת (כתוארה אז) מרים נאור) לשאלה זו, וקבע: