ת"א 25651-07-15 ליברמן נ' ויצמן

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, לאחר שהנתבע לא התייצב לדיון. הנתבע הגיע לבית המשפט, אולם כעבור כשעה ובטרם החל הדיון בעניינו עזב את בית המשפט על דעת עצמו, תוך שהוא מותיר הודעה במזכירות כי הוא נאלץ לעזוב בשל עניין אישי. ההודעה הגיעה לידיעת ביהמ"ש רק לאחר שהסתיים הדיון וניתן פסק דין בהעדר.

בבקשה לביטול פסק דין טען הנתבע כי לא ידע על הדיון אלא שעה אחת קודם, כאשר התקשר אליו התובע, לפני כחמישה חודשים עבר דירה בעקבות גירושיו. הוא התייצב לדיון שנקבע ליום 20/3/16, אך נאלץ לעזוב בשל פגישה עסקית חשובה שנקבעה שבועות מראש וביטולה היה גורם לו נזק רב.

התובע טוען כי הנתבע משקר, כיוון שהודיע לו על הדיון ביום 4/2/16 וכי מסר לו ההחלטה בדבר מועד הדיון כדין, ע"י הדבקה על הדלת, לכתובת שהנתבע עצמו מסר בכתב הגנתו. התובע מתנגד לביטול, טוען שזו התנהגות עקבית של הנתבע להתחמק מחובותיו, לחילופין, אם יבוטל פסק הדין, מבקש כי ביהמ"ש יחייב אותו להפקיד ערבות בנקאית בגובה סכום פסק הדין וכן לפצות אותו על בזבוז יום עבודה ונסיעות.

לגופה של התביעה

בין הצדדים נחתם הסכם לפיו הנתבע מוכר לתובע מחסן בתמורה לסך של 255,000 ₪. הנתבע הפר העסקה והתובע ביקש לבטלה.

הצדדים חתמו על שטר בוררות ופנו לבי"ד צדק לדיני ממונות של העדה החרדית.

ביה"ד קבע ביום 23/2/14 כי על הנתבע להשיב הסכום שקיבל – 255,000 ₪ בתוספת 1,000 ₪ לכל חודש איחור. ביום 27/5/14 נקבע כי על הנתבע להשיב 255,000 ₪ בתוספת 2,000 ₪ לכל חודש איחור. לטענת הנתבע סכום הפיצוי הוגדל בעקבות טענות של התובע לנזקים.

ביום 13/7/15 (כ"ו תמוז תשע"ה) לאחר שהנתבע עדיין לא קיים את פסק הדין, קבע הבורר כי פסק הדין הראשון בטל וכי על הנתבע לשלם סך של 300,000 ₪, עוד נכתב בפסק ביה"ד כי "על יתרת התביעה יקבע דיון בין הר' ישעיהו ליברמן לבין הר' עמי ויצמן" (הצדדים).

ביום ה' באב תשע"ה (פחות מעשרה ימים לאחר פסק הבוררות האחרון שאף הוא לא קויים) נקבע כי על הנתבע להוסיף על הסך הנ"ל (ה-300,000 ₪) 45,000 ₪. הסעיף בנוגע ל"יתרת התביעה" נותר בעינו ונרשם גם בפסק דין זה.

הנתבע לא השיב כל סכום, התובע קיבל אישורו של ביהמ"ש המחוזי (בהעדר תגובת הנתבע). וכן ביקש אישור גם למכתב ההבהרה של הבורר שסירב להמשיך ולדון בעניינם של השניים.

התובע פתח תיק הוצל"פ ובמקביל הגיש תביעה זו על סך 161,055 ₪ ליתרת נזקיו.

הנתבע הגיש הגנה טען בתמצית כי התובע מיצה את זכותו לתבוע נזקים, וכי אין לביהמ"ש סמכות, עניינית באשר התביעה אמורה להמשיך ולהידון בבוררות.

הדין הנוהג

שיקול דעתו של בית המשפט מכוח הסמכות שניתנה לו על פי תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, מונחה על ידי שניים: סיבת אי התייצבותו של הנתבע וסיכויי הגנתו – האם יש בטענותיו לגופו של ענין כדי לשנות את פסק הדין, אם יינתן לו יומו בבית המשפט. (ראו ספרו של הנשיא אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 282, ע"א 5000/92 - יהושע בן-ציון נ' אוריאל גורני ואח',  רע"א 8864/99 ליאת אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח ועוד רבים אחרים).

החלטה