עזיז ואח' נ' עזרה ובצרון חברה לשכון בע"מ

התובעים חכרו את ביתם מהנתבעת לפני למעלה מ-40 שנים, אך עד למועד זה לא בוצע רישום של העסקה. לאחר שביקשה הנתבעת לרשום את זכויות התובעים בפנקס המקרקעין, נחלקו הצדדים אשר לטיב הרישום. לפי גרסת הנתבעת, לתובעים הוחכרה דירה אחת בבניין, וכך על הרישום לשקף. לדבריה, אמנם בעבר נחלקה אותה דירה לשתי דירות נפרדות, אך אלו אוחדו לדירה אחת בסמוך למסירת החזקה בה לידי התובעים. התובעים, לעומת זאת, עומדים על כך שרכשו זכויות חכירה בשתי דירות נפרדות, בהפרש של מספר חודשים זו מזו, והם שחיברו ואיחדו אותן לדירה אחת בהמשך. משכך, עותרים הם לרישום זכויות חכירה בשתי דירות בבניין בו הם מתגוררים.

השאלות שצריכות הכרעה אפוא הן, אם התובעים חכרו מהנתבעת דירה אחת או שתיים, וכיצד על העסקה להתבטא במרשם.

רקע ותמצית טענות הצדדים

1. מאז שנת 1955 חוכרת הנתבעת מעיריית תל אביב בחכירה ראשית את המקרקעין הידועים כחלקה 59 בגוש 7098 והבניין המצוי עליהם (להלן: "המקרקעין", "הבניין"). בתוך כך, החכירה הנתבעת את הדירות שבבניין לדיירים שונים בחכירת משנה, וביניהם התובעים.

2. בשנת 1979 התקשרו התובעים עם הנתבעת, ומאז הם מתגוררים בבניין. לשלמות התמונה יצוין, כי הבניין טרם נרשם כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים, וכך גם לא נערך רישום של זכויות התובעים.

3. לטענת התובעים ביום 1.4.1979 הם רכשו זכויות וקיבלו לחזקתם דירת חדר בבניין (להלן: "דירה 27"), וכעבור מספר חודשים, ביום 1.9.1979, דירת חדר נוספת (להלן: "דירה 28"). אלא שלפי גרסתם, הסכמי החכירה שנחתמו בשעתו – אבדו. התובעים מוסיפים כי לימים חיברו הם את שתי הדירות, ללא היתר.

   בחלוף כארבעה עשורים, בשנת 2018, נחתם בין הצדדים הסכם ולפיו התובעים חוכרים מהנתבעת בחכירת משנה – דירה אחת. אלא שלשיטת התובעים "הם לא הבינו על מה הם חותמים", ולא בדקו "בציציות" את פרטי ההסכם.

   אגב הליכי הרישום של הבניין כבית משותף, נודע לתובעים כי הנתבעת מתייחסת לשתי הדירות שחכרו – כדירה אחת בלבד. מכאן התביעה, בגדרה, כנזכר, עותרים הם לרישום זכויותיהם בשתי דירות נפרדות. הובהר, כי מלכתחילה נבנו בבניין 29 דירות, וזאת בניגוד להיתר שאִפשר הקמת 28 דירות בלבד. לטענת התובעים, הנתבעת כעת מבקשת "להכשיר את השרץ" של חריגה מההיתר וזאת תוך פגיעה בהם באמצעות החסרת דירה ממצבת זכויותיהם. יוער כי ברקע לתביעה עומד הליך "פינוי-בינוי" שמקודם בבניין. התובעים עומדים על כך שרישום זכויותיהם בדירה אחת ולא בשתיים, יפגע בתמורות להן הם יהיו זכאים בפרויקט.

4. גרסתה של הנתבעת אשר לאירועים היא שונה. לדבריה, דירת התובעים היוותה יחידת דיור אחת כבר בסמוך למסירת החזקה בה לידיהם, כך שמלכתחילה הוחכרה להם דירה אחת בלבד. טענתם, כי חכרו שתי דירות וחיברו אותן בהמשך הדרך אינה נכונה. לדידה "אין כל קשר בין מצבה הקודם של הדירה – שתי יחידות דיור שהושכרו לדיירים מוגנים – לבין הדירה אותה ביקשה להחכיר לתובעים בשנת 1979".

   עוד נאמר, כי הטענה לפיה נחתמו הסכמי חכירת משנה ואבדו – אינה נכונה. לפי גרסת הנתבעת, במהלך כל השנים משנת 1979 ועד לשנת 2018 לא נחתם חוזה חכירה. זאת מאחר שהתובעים לא שילמו דמי חכירה ראשוניים, חרף הפצרות הנתבעת.

   יודגש, כי המחלוקת בין הצדדים היא רישומית גרידא (דירה אחת או שתי דירות), ואינה מתייחסת לשטח הפיזי בו מחזיקים התובעים בבניין.

   אתייחס לטענות אלו ואחרות בגוף הדיון להלן.

   דיון והכרעה