ת"א 25286-05-11 לביטוח בעמ נ' זנו

התביעה שבנדון הינה תביעת שיבוב בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב מבוטח התובעת כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ביום 10.05.2008 במעורבות רכב הנתבע. 

המבוטח הגיש תביעה קודמת במסגרת ת"ק 2318-09 בבית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון, ובגדרה עתר לחיוב הנתבע כאן בתשלום הנזקים העקיפים שנגרמו לו עקב התאונה הנדונה. הנתבע הגיש תביעה שכנגד ובה טען, כי האחריות לאירוע התאונה רובצת לפתחו של מבוטח התובעת. שמיעת הראיות בתיק הנ"ל החלה, אולם בשל היעדרות הנתבע מן הדיון השני שנקבע בתיק, ניתן נגדו פסק דין המורה על קבלת תביעת המבוטח תוך הסתמכות על עדויות הנהגים ובוחן התנועה שהונחו בפני בית המשפט שם. בקשה לביטול פסק הדין שהגיש הנתבע נדחתה. משכך, הפך פסק הדין האמור לסופי וחלוט.

פסק הדין שניתן במסגרת התביעה הקטנה ואשר בגדרו התקבלה התביעה שם כנגד הנתבע כאן ובו נקבע כי מלוא האחריות לתאונה רובצת לפתחו של האחרון, מהווה השתק פלוגתא בהליך דנן בכל הקשור לסוגיית האחריות (ראו החלטה מיום 15.10.13).

משכך, נותרה סוגיית הנזק לבדה עומדת במוקד המחלוקת במסגרת ההליך דנן.     

אקדים אחרית לראשית ואומר, כי דין התביעה דכאן להידחות הואיל והתובעת לא השכילה להרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה לעניין שיעור הנזק שנגרם לרכב המבוטח אגב התאונה הנדונה.  

להלן יובא לטעמיי לכך.

"מבטח המגיש תביעת תחלוף נגד צד שלישי נדרש להוכיח את התגבשות יסודות התחלוף. אין המבטח יוצא ידי חובתו בהוכחת עצם התרחשותו של נזק. עליו להוכיח הן את חבות הצד השלישי כלפי המבוטח והן את שיעורה. ודוק, מבטח שכשל בהוכחת שיעור הנזק  שנגרם למבוטח כתוצאה ממעשהו של הצד השלישי עלול לצאת וידיו על ראשו. סכום התגמולים ששולם למבוטח, כשלעצמו, אינו מהווה הוכחה מספקת לגבי שיעור הנזק שבאחריותו של הצד השלישי. אכן, כפי שציין בית המשפט בהקשר זה, "החובה לשלם עומדת לביקורת, וגובה הסכום על אחת כמה וכמה". (י' אליאס, "דיני ביטוח", בעמ' 1103 ; הדגשה הוספה-ש.נ.).      

הדרישה מהמבטחת להוכיח באופן פוזיטיבי את שיעור הנזק מתיישבת עם הכלל הקבוע בתקנה 84 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 שלפיה: "... אין צורך בהכחשה לעניין שיעור דמי הנזק, ולעולם יראו אותו כשנוי במחלוקת זולת אם הודו בו במפורש, בין אם הוגש כתב הגנה או כתב תשובה שכנגד ובין אם לאו". משמע, אין לפרש שתיקה ביחס לשיעור הנזק כהסכמה לסכום הנתבע ועל התובע להציג ראיות פוזיטיביות התומכות בטענותיו ביחס לשיעור הנזק (שם, עמ' 1314).      

דרך המלך להוכחת שיעור הנזק היא באמצעות הגשת חוות דעת של שמאי או מומחה מתאים אחר. יחד עם זאת, ניתן להוכיח את הנזק באמצעות ראיות אחרות, "ובלבד ששיעור הנזק עולה באופן ברור מתוך חומר הראיות ה"גולמי" (שם, עמ' 1315). על התובע מוטל הנטל להציג לבית המשפט את אותן ראיות גולמיות על מנת שבית המשפט יוכל לחשב את היקף הנזק עד כמה שהדבר אפשרי בידו (ראו למשל: ת"א (שלום ת"א) 167293/02 באום גדי-נעלי דו קו בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 2004)).