ת"א 2528-01-10 בוחניק ואח' נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות ואח'

1.בפניי בקשה, שהוגשה על ידי התובעים, לפיה אורה על עיכוב ביצוע החלטתי מיום 21.08.14, אשר הורתה על חיוב התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים, וזאת עד למתן הכרעה בבקשת רשות ערעור, שבדעת התובעים להגיש לבית המשפט העליון.

2.התובעים מנמקים בקשתם בכך, כי הטלת ערובה בתביעות רשלנות רפואית בכלל ועת מדובר בנכות בשיעור של 100% בפרט, הינה חריגה, ולטענתם ובניגוד לאמור בהחלטת בית משפט, נתמכת התביעה בחוות דעת רפואית, המבססת מספר עילות רשלנות. בהקשר נטען עוד, כי אין בחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט כדי להצדיק ערובה להוצאות, במיוחד משהמומחה טרם נחקר על חוות דעתו.

על רקע האמור, ועל מנת לא לסכל מטרת בקשת רשות הערעור שבכוונת התובעים להגיש, עותרים התובעים לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 21.08.14.

3.הנתבעת 1 מתנגדת לבקשה. לטענתה, לא הוגשה הבקשה על פי הוראות תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), שכן אינה נתמכת בתצהיר ואינה מגלה את העובדות, אשר בעטיין אמור בית משפט להיעתר לבקשה.

הנתבעת 1 הוסיפה וטענה, כי אף סיכויי הערעור הינם קלושים, ובכל מקרה, התובעים מתעלמים מן העובדה, כי קיימת בעיה מהותית בתביעה, לנוכח הסתירה בין שתי חוות הדעת שהגישו התובעים עצמם ביחס לאבחון התסמונת, ושעה שאחד ממומחי התובעים, המומחה בתחום רפואת הילדים, מסכים בעצמו לקביעת המומחה מטעם בית משפט בשאלת הקשר הסיבתי.

4.תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע ההחלטה או פסק הדין נשוא הערעור.

הכלל הוא, שיש לקיים החלטה או פסק דין עם הינתנם וצד שזכה זכאי ליהנות מהחלטה או פסק הדין בסמוך למועד מתן ההחלטה או פסק הדין ואין הוא נדרש להמתין עד להכרעה בערעור. על כן, בית משפט לא ייעתר בנקל לבקשה לעיכוב ביצוע של החלטה או פסק דין.