ת"א 25037-01-13 ארוסי נ' מורגנשטרן

בדיון אשר התקיים ביום 17.11.14, הסכימו הצדדים שבית המשפט ייתן פסק דין על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד – 1984, בין סכום של 5,000 ₪ לסכום של 20,000 ₪.

תחילתם של ההליכים שבפני, בתביעת כספית שהגיש התובע על סך של 150,000 ₪, נכון למועד הגשתה.

התובע רכש שתי דירות מהנתבע (לטענת התובע, הנתבע הציג עצמו כבעלים של הדירות; לטענת הנתבע, הוא ייצג את בעלי הדירות)- דירה ברח' הפלמ"ח באשדוד (להלן: "הדירה הראשונה") ודירה ברח' מיכלשוילי באשדוד (להלן: "הדירה השנייה"). התובע שילם את מלוא התמורה עבור הדירה הראשונה והדירה נרשמה על שמו. לאחר שהסתיימה העסקה לרכישת הדירה הראשונה, החליט התובע להחליף את הדירה ולכן סוכם בין התובע לנתבע על רכישת הדירה השנייה, כאשר הדירה הראשונה תהווה חלק מהתמורה. הדירה הראשונה נמכרה לצד ג' והתובע שילם כמעט את מלוא התמורה עבור הדירה השנייה (סכום של 1,350,000 ₪ מתוך 1,380,000 ₪).

ביום 31.1.12 נחתם בין הצדדים הסכם לביטול העסקה לרכישת הדירה השנייה (להלן: "הסכם הביטול") וסוכם בין הצדדים שהנתבע ישיב לתובע את מלוא הסכום ששולם על ידו, בסך של 1,350,000 ₪, במועדים אשר נקבעו בהסכם הביטול.

התובע טען שנגרמו לו נזקים רבים, אך לצרכי אגרה תבע סכום של 150,000 ₪.

הנתבע הכחיש את טענות התובע והפנה להסכם הביטול, בו סיכמו הצדדים: "עם השבת התמורה כמפורט לעיל, לא תהא למי מהצדדים טענה כלשהי כלפי הצד האחר". עוד טען הנתבע שהוא רשאי לקזז נזקים אשר גרם לו התובע.

בדיון אשר התקיים ביום 17.11.14 הסתבר שהנתבע השיב לתובע את מלוא הסכום אשר נקבע בהסכם הביטול, אולם לא במועדים שסוכמו.

לאחר שעיינתי בכתב התביעה, בכתב ההגנה, במסמכים, בתצהירים שהוגשו לעיוני, ובטענות הצדדים בדיון שהתקיים בפניי ביום 17.11.14, בשים לב לטענות שהועלו על ידי בעלי הדין ולרמת הפירוט והביסוס של גרסאותיהם, ובהתחשב בנטל הבאת הראיות ונטל השכנוע, אני מחליט לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 15,000 ₪.

לפי הסכמת הצדדים, הסכום הנ"ל ישולם על ידי הנתבע לתובע, באמצעות בא-כוחו, תוך 30 יום מהיום.

מזכירות ביהמ"ש תשגר עותק פסק הדין לב"כ בעלי הדין.

האגרה אשר שולמה על ידי התובע תושב לו, באמצעות בא-כוחו, בכפוף לתקנות האגרות.

ניתן היום, כ"ד חשוון תשע"ה, 17 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.