ת"א 25018-12-10 דשבסקי נ' לביטוחי רכב הפול

התובע, יליד 26.4.1983, נפגע בשתי תאונות דרכים מושא תביעה זו. האחת, ביום 2.10.09 (להלן– התאונה הראשונה) והשנייה, ביום 25.7.2010 (להלן– התאונה השנייה). הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות, והמחלוקת התמקדה בשאלת גובה הפיצוי לו זכאי התובע.

להשלמת התמונה יצוין, כי בחודש ינואר 2008 (קודם לשתי התאונות מושא תביעה זו) התובע עבר תאונת דרכים בגינה נקבעה לו, על ידי ד"ר שרצר שמונה כמומחה בית משפט, נכות צמיתה בשיעור של 23.5% (טרם הסתיים הדיון בעניין תאונה זו). בתאריך 16.3.2011, לאחר התאונות מושא תביעה זו, נפגע התובע בתאונת דרכים נוספת בגינה נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 10% (ראו ת"א 15311-02-12 שהתנהל בפני כב' השופט בורשטיין ופסק הדין ניתן ביום 4.11.2013).

הנכות הרפואית

לבדיקת התובע מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, ד"ר אורי פרנקל (להלן: המומחה). המומחה תיאר בחוות דעתו, כי התאונה הראשונה גרמה לתובע שני שברי דחיסה בשתי חוליות בגב התחתון וציין, כי השברים התאחו עם דחיסה קלה. לפיכך, נקבעה נכותו של התובע בשיעור של 5% בגין הפגיעה בכל אחת מהחוליות בהתאם לסעיף 37(8)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז– 1956 (להלן– התוספת לתקנות המל"ל). בכל הנוגע לתאונה השנייה ציין המומחה, כי התובע נפגע בברך שמאל וכי אובחן תפליט קל ושינויים ניווניים במיניסקוס, ולפיכך נקבעה נכותו בגין התאונה השנייה בשיעור של 5%. לסיכום, קבע המומחה כי בעקבות שתי התאונות נותרה לתובע נכות משוקללת צמיתה בשיעור של 14.25%.

המומחה זומן לחקירה נגדית על חוות דעתו. החקירה מצדו של התובע התמקדה בהשפעת הנכות הרפואית בגין השברים שהתאחו בשתי החוליות בגב על תפקודו של התובע. לנקודה זו אשוב בהמשך, בעת בחינת הגריעה בכושר ההשתכרות. הנתבעת מצידה שאלה את המומחה האם אין לייחס את הפגיעה בגב לתאונות דרכים שעבר התובע לפני ואחרי שתי התאונות הנדונות בתביעה זו, והמומחה השיב כי מן הצילומים עולה, כי השברים בגב התגלו סמוך לאחר התאונה הראשונה ולכן יש לייחסם לתאונה זו.

לאור כל האמור לעיל, ובשים לב לכך שחקירת המומחה לא הביאה לשינוי חוות דעתו, אני מאמצת את קביעות המומחה בכל הנוגע לנכות הרפואית שנגרמה לתובע בגין שתי התאונות.