ל' נ' עיריית נהריה

בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף בגין נפילה של התובע בגין מפגע נטען בשולי מדרכה שבשטח שיפוט הנתבעת.

הצדדים הסמיכוני לפסוק בתביעה זו בהתאם להוראת סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, תוך שהסכמה זו כוללת אפשרות לדחיית התביעה ללא צו להוצאות.

אין בפי התובע טענה לקיומה של נכות צמיתה.

לטענת התובע פגיעתו נגרמה, ביום שישי ה-,10.6.11 בעת שביקש לחצות כביש והוא נפל בשל העובדה כי ברצף אבני השפה שבשולי המדרכה, קיים פתח של תעלת ניקוז (המחליף אבן שפה אחת), שאינו מכוסה ואינו בגובה אבני השפה שלידו, כפי שנראה בתמונות שהוצגו (ת/1) (להלן: "המפגע"). התובע טוען כי הגיע למקום לאחר שירד במדרגות היורדות מהמרכז המסחרי הנראה בתמונות ת/1, וכי מיהר וביקש לחצות את הכביש על אף שאין במקום מעבר חציה. מאחר ובדיוק עבר רכב בכביש, הוא המתין לרגע שהרכב יעבור ואז, בעת שביקש לרדת מהמדרכה לכביש, מעד בבור ונפגע בכף ידו הימנית.

לטענת התובע מדובר במפגע שהיה באחריות הנתבעת להסירו, או לכל הפחות לסמנו על מנת למנוע נפילת ההולכים בדרך, וכי העובדה שלא עשתה כן עד לעצם היום הזה, מעידה על הרשלנות מצידה.

הנתבעת מבקשת כי התביעה תדחה, על אף שאינה מכחישה כי התמונות מעידות על קיום מפגע במקום, שכן לטעמה התובע לא הוכיח את נפילתו בגין המפגע, וקיימות תהיות המצביעות על כך שמדובר בגרסה מאוחרת שהועלתה על ידו לצורך התביעה. כך למשל מצוין כי אין בתיעוד הרפואי הראשוני, על אף שזה נערך יומיים לאחר הארוע הנטען, כל אזכור לקיומו של מפגע או לנפילה ברחוב דווקא, אלא כל שצוין שם הוא שהתובע נפל ונחבל. הנתבעת מוסיפה כי גם בחלוף שבוע נוסף, בעת שפנה לחדר מיון (הסברו לפניה המאוחרת ניתן בדיון מיום 6.6.16), לא אזכר התובע נסיבות נפילתו, כפי שהדבר עולה מהטופס המודפס, ורק לאחר מכן בוצע רישום בכתב יד בו נזכר לראשונה כי נפל "בבור ליד הבית ברחוב". הנתבעת מצביעה על כך שגרסת התובע באשר לירידתו במדרגות לפני היתקלותו במפגע, אינה סבירה לאור מיקום המפגע לעומת גרם המדרגות. כטענת ב"כ, בכדי שהתובע יגיע מהמדרגות למפגע, היה עליו לבצע "פניה" חדה למדי, ואין מדובר במסלול הליכה טבעי בעת ירידה במדרגות מתוך כוונה לחצות את הכביש.

מעבר לכך, לטעמה של הנתבעת, אף באם יקבע כי התובע נפל בשל המפגע, לא קמה חבות שלה כלפי התובע, שכן המפגע הינו בולט וברור שכל הולך במדרכה צריך להבחין בו, מה גם שאין כל סיבה שאדם ההולך במדרכה ידרוך על אבני השפה דווקא, שהם בשול המדרכה. מעבר לכך, באם אכן הנפילה ארעה בעת נסיון חציית הכביש, הרי שמדובר במקום בו אין מעבר חציה, ולפיכך הנתבעת לא צריכה לצפות כי דווקא במקום זה, כאשר קיימים מעברי חציה במרחק לא רב במעלה ומורד הרחוב, יבקש התובע לחצות את הכביש.

באשר לסוגיית הנזק, לתובע נגרם שבר בשורש כף היד, בגינו היתה ידו מגובסת למשך 40 יום. באותה תקופה, לגביה גם קיבל אישורי אי כושר, הוא נעדר מעבודתו (בגינה קיבל, עובר לתאונה, שכר חודשי ממוצע של 5,600 ₪) אך שכרו שולם לו על חשבון ימי מחלה וחופש. בחודשים 6-7/11 ניצל התובע את יתרת ימי המחלה שעמדו לרשותו (17) ימים, ולאחר מכן הוא קיבל שכר כנגד ימי חופשה, אשר נגרעו מזכויותיו לימים אלו.

לאחר בחינת מלוא טיעוני הצדדים כפי שנפרשו בפני, ועיון במסמכים שהוצגו, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 13,000 ₪ בצירוף החזר אגרה ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪.