ת"א 24432-09-11 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ואח' נ' לוי ואח'

לפני בקשה של המבקש בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט כלפי המשיבה, ובקשתה של המשיבה להורות על חיובים של המבקשים בהוצאותיה לשם איתור המסמכים המבוקשים (תיק אירוע שריפה במעון החוסים בשנת 2006; תיק אירוע שריפה במעון החוסים בשנת 2009; בהחלטה זו, להלן שני התיקים – המסמכים), אותם הוריתי על מנורה להעביר בהתאם להחלטתי מיום 01.09.2016.

לפני הכל יש לציין, כי בהחלטתי מיום 01.09.2016 לא התניתי את העברת המסמכים בכל תשלום, שכן מנורה לא ציינה מה הן העלויות של צילום המסמכים, והנחתי כי העלות – כלל שקיימת – זניחה ואין להידרש לה.

מנורה לא הגישה בקשה לעיכוב ביצוע החלטתי מיום 01.09.2016, ולא הגישה ערעור עליה בהתאם לסדרי הדין הנהוגים. למעשה, תגובתה של מנורה לבקשת המבקשים – היא כי לא ביצעה את ההחלטה, כי חפצה לקבל תשלום עבור העברת המסמכים. בכך, מודה מנורה, כי ביזתה את החלטה בית המשפט שלא התנה את העברת המסמכים, כאמור, בתשלום.

הצדדים בתיק זה, וגם מנורה – העדיפו להגיש בקשות רבות, תגובות ותשובות, ולא לפעול למיצוי יעיל ומהיר של ההליכים. כך, מנורה הגישה מספר רב של בקשות לעיון מחדש, איחרה בתגובות, ובסופו של יום לאחר מתן ההחלטה ביום 01.09.2016 לא ביצעה אותה כפי שמתבקש מחברה ציבורית. יש בכך טעם לפגם.

כבר ציינתי בהחלטתי מיום 01.09.2016, כי העובדה שמנורה התפשרה עם חלק מהצדדים בתובענה (ולשיטתה "יצאה מהמשחק") – אינה מאיינת את העבודה, כי היא-היא זו שהחלה את ההליך, יזמה את התובענה ואילצה נתבעים להתגונן. כתוצאה מהליך הפשרה מצא את עצמו המבקש מתמודד עם תביעה (בצורת הודעה לצד שלישי) של נתבע אחד, שאף הוא התפשר עם מנורה. זכותה המלאה של מנורה, כמובן, גם לפתוח את ההליך, גם לנהלו – ובסופו להתפשר. ואולם, אופן ניהול "משפט הזוטא" כלפי המבקש הוא בחוסר תום לב בולט.

טענתה של מנורה לעניין העברת המסמכים למבקש – הוכרעה בהחלטה שיפוטית חלוטה, שלא הוגש עליה ערעור, ולא השגה, ואף לא "עיון מחדש". ביחד עם זאת, בחרה מנורה פעם אחר פעם, אף לאחר מתן ההחלטה, לעלות את סוגיית סמכותו של בית משפט זה להורות את אשר הורה בהחלטתו מיום 01.09.2016, וזאת במקום לקיים את ההחלטה כלשונה.

אין ספק, כי בחירתה של מנורה להגיב במספר רב של תגובות, להגיש בקשות רבות, ואף להתייצב לדיון – הוא זכותה, ומיצוי זכות זו עולה כסף. ואולם, אין למנורה להלין אלא על עצמה, כוון שניתן היה "לחסוך" כל זאת ולהעביר את המסמכים המבוקשים לפני חודשים רבים.

מנורה לא טענה לכל חיסיון, או איסור גילוי של המסמכים. כל טענתה של מנורה הייתה כי היא אינה עוד בעלת דין, ואין עליה כל חובה להעביר מסמך כזה או אחר. טענה זו נדחתה. חרף זאת, המסמכים לא הועברו. למעשה, היה מקום לקבל את בקשת הביזיון ולאכוף על מנורה באמצעות קנס לאוצר המדינה את ביצועה של ההחלטה.

לעניין בקשת התשלום – אודה, כי היא בלשון המעטה לא ברורה. אם קיים קושי כה רב לאתר או לאחזר את המסמכים, או שמדובר על כמות עצומה על מסמכים הדורשת צילומם (העולה כסף רב) – היה מקום להציג עלויות אלה, ולו באופן מוערך, ואז תינתן החלטה בהתאם. חרף זאת, נבחרה טקטיקה של הסתרת המסמכים ואף שיבוש ועיכוב ההליך המשפטי ממש, תוך פגיעה ביכולתו של בית המשפט לגלות את האמת.