פלונית נ' כהן ואח'

1.לפניי תביעה לפיצוי בגין נזק-גוף שהוסב לתובעת עקב נשיכת כלב בתאריך 5.4.2014. המחלוקת העיקרית בתיק זה נוגעת בשאלה אם הכלבה שנשכה את התובעת היא כלבתם של הנתבעים.

2.התובעת, ילידת שנת XX, מתארת בתצהירה כי ביום 5.4.2014, בשעה 19:00 לערך, היא טיילה עם כלבהּ (מסוג "פינצ'ר") לכיוון חוף הים בעיר ראשון לציון. לפתע, כך לדבריה, כלבה מסוג לברדור מעורב הגיעה בריצה מכיוון החניה, תוך שהיא נובחת וחושֹפת את שיניה; הכלבה ניסתה לקפוץ לעבר הכלב של התובעת, והתובעת ביקשה לבלום זאת עם היד; כך ננשכה (באזור המרפק). הטלפון הנייד של התובעת נפל על הקרקע ונשבר. התובעת, כך לגרסתה, הדפה את הכלבה עם הרגל ונסה עם כלבהּ לתחנת דלק קרובה, שם עבד באותה עת בעלהּ.

3.עוד מתארת התובעת, כי לאחר שהבעל עטף את היד המדממת יצאו השניים לאתר את הכלבה הנושכת, ואמנם מצאו אותה בקרבת מקום הנשיכה. או-אז החלו לעקוב אחר הכלבה וזו, בשלב מסוים, ניסתה גם לתקוף את הבעל – אך הוא הדף אותה באמצעות אבנים. על-פי גרסתה של התובעת, היא ובעלהּ פגשו בדרך עוברי אורח, אשר כיוונו אותם לביתם של בעלי הכלבה.

4.בהגיעם לבית, תוך שהם עוקבים אחר הכלבה, צלצל הבעל בפעמון השער. לטענת התובעת, הנתבע 1 ובנו יצאו, אישרו כי הכלבה שייכת להם והתנצלו על כך שהשער נותר פתוח והכלבה נמלטה. הנתבע 1 אף מסר כי יכסה את הנזקים שנגרמו. בעלה של התובעת והנתבע 1 החליפו ביניהם פרטי התקשרות.

5.משם פנו התובעת ובעלה לטיפול רפואי. לטענת התובעת, כעבור מספר ימים הזמין הנתבע 1 את התובעת ואת בעלהּ לביתו, ובפגישה ביקש כי לא ינקטו בהליכים ולא יפנו למשטרה, תוך שהוא מציין כי הכלבה נשכה גם את חמותו. בהמשך, כך לטענת התובעת, היו שתי היתקלויות נוספות בכלבתם של הנתבעים. כך, ביום 18.4.2018 הכלבה רדפה אחר התובעת וזו-האחרונה הדפה אותה באמצעות אבנים; ולאחר מספר ימים הכלבה שוב תקפה את התובעת ונשכה את כלבהּ. הכלב של התובעת הובא לווטרינר, והנתבע 1 שילם עבור הטיפול.

מטעם התובעת הוגש גם תצהיר עדות ראשית של בעלהּ, המתאר באופן דומה את חלקו בהשתלשלות העניינים.

6.מטעם הנתבעים הוגש תחילה תצהירו של הנתבע 1, אולם הלה לא התייצב לישיבת ההוכחות שהייתה קבועה ליום 29.1.2018, והתברר כי אינו שוהה בארץ. בשל כך נקבע מועד חדש להוכחות, ובהמשך ביקשו הנתבעים לדחות את מועד הדיון לתאריך רחוק יותר, או לחלופין לאפשר הגשת תצהיר של הנתבעת 2 חלף התצהיר של הנתבע 1. לבקשה זו-האחרונה מצאתי לנכון להיעתר, וכך היה: הוגש תצהיר של הנתבעת 2, הדומה בעיקרו לתצהירו של הנתבע 1.

7.על-פי גרסתם של הנתבעים, באחד הערבים בשנת 2014 הגיע לביתם בעלה של התובעת, וטען כי כלבתם תקפה את רעייתו ואת כלבו. לטענת הנתבעים, נאמר לבעלה של התובעת כי הדבר איננו נכון ואיננו אפשרי – הכלבה אינה יכולה לצאת מן הבית לבדה, ומדובר בכלבה בעלת מזג נוח שמעולם לא תקפה איש. עוד באותו הערב הגיע שוב בעלה של התובעת לביתם של הנתבעים – הפעם עם התובעת עצמה ביד חבושה. התובעת ובעלה, כך לפי גרסתם של הנתבעים, הבהירו כי אין להם דרישות למעט תשלום עבור תיקון הטלפון הנייד ו"כסף לווטרינר". הנתבע 1 החליט לשלם (חרף התנגדותה של הנתבעת 2), נוכח האיום של התובעת לפנות לשירות הווטרינרי.

8.הנתבעים, כאמור, גורסים כי הכלבה שברשותם לא ביצעה את הנשיכה. הם מוסיפים ומציינים בהקשר זה, כי לא נמצאו אצל הכלבה סימנים כלשהם שנשכה מאן דהוא, וכי בכניסה לביתם מותקן שער חשמלי והכלבה אינה יכולה להיכנס ולצאת בכוחות עצמה. חששם של הנתבעים – כך לדבריהם – היה כי אם תפנה התובעת בתלונה לשירות הווטרינרי, עלולה הכלבה להיות מועברת להסגר וזאת אף בטרם בירור העובדות. חשש זה, לטענת הנתבעים, הוא שהיה מונח בבסיס נכונותם לשלם סכום של כמה מאות ₪. הנתבעים מכחישים כי התנצלו בפני התובעים על כך שהכלבה נמלטה, וכן שוללים כי הכלבה נשכה את החמות. "באזור שבו אנו גרים ישנם כלבים רבים" – כך מסיימת הנתבעת 2 את תצהירה – "חלקם דומים עד כדי זהות לכלבה שלנו... והרבה כלבים משוטטים".