ת"א 24065-07-13 עבד אל רחים עיסא ואח' נ' פריג' ואח'

לפני בקשת הנתבע 1, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו ויורה לתובע להפקיד ערובה , להבטחת הוצאות הנתבע, כתנאי לניהולו של ההליך המשפטי.

התביעה נשוא הליך זה הוגשה שעה שהתובע, טען כי נתנו לו על ידי הנתבע 1 שירותים משפטיים לצורך רכישת נכס מקרקעין.

התובע שילם במסגרת אותה התקשרות את התמורה שנדרשה מעמו, אך בדיעבד התברר כי המוכרת אשר יוצגה על ידי הנתבע 2, כלל לא חתמה על הסכם המכר.

כפועל יוצא נוהלו הליכים משפטיים, בתחום האזרחי, בין התובע לבין המוכרת, והליכים פליליים בעניינו של הנתבע 2, אשר הורשע בגין עבירות של קבלת דבר במרמה.

לטענת התובע, בכתב התביעה, התרשל הנתבע 1 בייצוגו.

מנתבע 1 הכחיש את טענות התובע וטען כי לא נפל דופי בשירות המשפטי שניתן על ידו, וכי היה זה התובע עצמו אשר בחר לפעול באפיקים שונים אשר הביאו להיווצרותו של הנזק, לרבות על דרך של התנהלות ישירה מול הנתבע 2. הוסיף הנתבע 1 וטען כי לא קיימת כלל יריבות בינו לבין התובע, מכוח האירועים נשוא כתב התביעה.

במסגרת בקשה זו, טען הנתבע 1 כי סיכויי תביעתו של התובע כנגדו הינם נמוכים. לשיטת המבקש התובע הצהיר במסגרת כתב התביעה כי הינו מתגורר בחו"ל, ל צורפה כתובת בישראל כדין ואין בידי התובע להציג נכסים כלשהם, מהם ניתן יהיה להיפרע, אם וכאשר תידחה התביעה.

לשיטת המשיב, לא היה מקום להידרש כלל לבקשה מקום בו התובע הינו אזרח ישראלי, אשר יש ברשותו ו/או בשליטתו נכסים מקרקעין כמו גם אחזקות שונות בחברות. באשר לסיכויי ההליך טען התובע כי מדובר בתביעה נזיקית (ביחס לנתבע 1) וכי בעצם הגשת הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבע 2, יש כדי ללמד כי אין מדובר בתביעת סרק.

לאחר הגשת הבקשה והתגובה, נתנה על ידי החלטה במסגרתה נדרשו שני הצדדים להוסיף ולהגיש תצהירים בתמיכה ליסודות העובדתיים של הבקשה והתגובה. לעת הזו, הוגש תצהירו של הנתבע 1 בלבד.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בבקשה , בתגובה ובתשובה באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. להלן טעמיי והיקף החלטתי.

המסגרת הנורמטיבית במסגרתה נדונה בקשה זו כוללת בחובה את תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), וההלכות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון.

נקודת המוצא הינה כי לא בנקל יורה בית המשפט על בעל דין להפקיד ערובה לצורך הבטחת תשלום הוצאותיו של בעל דין אחר. כמו כן, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות על מנת להבטיח כי עוניו של בעל דין, לא יהווה חסם בפני אפשרותו להתדיין בהליכים בבית המשפט.