ת"א 23969-09-14 וילר נ' משה ואח'

לפניי בקשה להורות למשיבה – התובעת בתביעה העיקרית להפקיד ערובה בסך 200,000 ש"ח, מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, על מנת להבטיח את הוצאות המבקשים בהליך שלפניי היה ותידחה התביעה.

התביעה כנגד המבקשים הוגשה ביום 14/9/14 על ידי המשיבה והיא קבועה לישיבת הוכחות ליום 2/3/16. עניינה של התביעה בהסכם שנכרת בין הצדדים להשקעה במיזם שמטרתו הפקה של סדרת טלוויזיה. טענות המשיבה- התובעת הינן בנוגע להפרות ההסכם על ידי המבקשים.

הבקשה מוגשת בשלב זה של בירור ההליך בהתבסס על ידיעות בעיתונות הכתובה ובאתר אינטרנט, לפיהן המשיבה הינה אחת מנושיו של איש עסקים בשם אבנר יהודאי אשר פנה לבית המשפט בבקשה לאשר הסדר נושים, תוך איזכור גובה החוב למשיבה שעומד על פי מקורות אלה על סך של 19.8 מיליון ש"ח.

לטענת המבקשים , קיים ספק רב באשר ליכולתה הכלכלית של המשיבה לאור "גובה החוב" כאמור וכי יש בכך משום חשש ממשי כי המשיבה שרויה בקשיים כלכליים וכי לא יעלה באפשרות המבקשים לגבות מהמשיבה את הוצאות המשפט היה ותביעתה תידחה.

אשר לסיכויי התביעה טוענים המבקשים כי קלושים הם וסומכים טענתם על העובדה כי התביעה מבוססת על הסכם אשר לטענתם קוים במלואו, בניגוד לטענות המשיבה בדבר הפרת הסכם .לטענתם הוכח על ידם שההסכם קוים.

זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית ולעניין זה יפים דבריו של כב' השופט א' גרוניס (כתוארו אז) רע"א 2146/04‏ מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ''ד נח(5) 865:

"הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ [1],בעמ' 650). יש הסוברים כי קיומה הוא תנאי לקיומן של שאר זכויות היסוד (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ [2], בעמ' 629). זכות זו נתונה לכול, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי. ייתכן שעצם היכולת לפנות למערכת השיפוטית היא זכות קניין המוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ניתן לראותה אף כזכות הבאה לשרת זכות אחרת, של תביעה בגין פגיעה בקניין (ראו ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד [10], בעמ' 26). עם זאת הוסמך בית-המשפט בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, בייחוד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (ראו למשל: רע"א 8010/01מימון נ' אלדן [3]; ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון)בע"מ [4])".

בחינת בקשה לחיוב תובע בהפקדת ערובה נעשית לאור חשיבותה של זכות הגישה לערכאות וממילא כבר נקבע בפסיקה כפועל יוצא ממעמדה של זכות זו, לא תימנע זכות הגישה לערכאות מבעל דין מחמת עוניו, אלא שבמקרה שלפניי אני סבורה כי המבקשים כלל לא עמדו בנטל להוכיח כי אכן קיים חשש כי לא יהא בידם (-של המבקשים), לגבות את הוצאות המשפט היה וייפסקו לזכותם בסיומו של ההליך.