ת"א 23926-11-13 אלישיב נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ

זוהי בקשה להביא ראיות לסתור בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

1.ביום 21.11.11, היה התובע מעורב בתאונת דרכים.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי.

התובע נבדק על ידי ועדה רפואית ביום 25.2.13, אשר קבעה כי נותרה לו נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 10% בגין עמוד שדרה צווארי, לפי סעיף 37 5 א לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

(התובע הגיש ערר על קביעת הועדה, אולם הערר לא התמקד בנכות האורטופדית כפי שנקבעה כמפורט לעיל, אלא נסב על שאלת הנכות הנוירולוגית בלבד. ועדת העררים קבעה לתובע נכות נוירולוגית בשיעור של 10% לפי סעיף 31 (1) א I, וזאת מבלי שהתערבה בקביעת הועדה הרפואית בעניין הנכות האורטופדית).

2.המבקשת עותרת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי באשר לנכות האורטופדית.

לטענתה, בעת קביעת הנכות האורטופדית, התייחסה הועדה לעברו הרפואי של התובע, וציינה כי בעברו תאונה משנת 2004, במסגרתה נפגע בצווארו, אולם מאז ועד התאונה הנוכחית, אין תלונות בגין ליקוי זה. אלא שבחודש דצמבר 2007, עבר התובע שתי תאונות דרכים זהות בנסיבותיהן, בהן סבל, בין היתר, מפגיעה בצוואר. כמו כן, בנמצא תיעוד קופת חולים ממנו עולה כי קיימות תלונות בגין כאבי צוואר וגב בתקופה שלאחר התאונות שאירעו בשנת 2007, טרם התאונה נשוא כתב התביעה. מכאן, כי נפלה שגגה בהחלטת הועדה, כאשר צוין כי לא היו תלונות בגין הצוואר, מאז 2004 ועד התאונה נשוא התביעה.

3. לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות.

המקרים שבהם יאפשר בית המשפט להביא ראיות לסתור הינם חריגים, והמקרה דנן אינו בא בגדרם. מפרוטוקול הועדה עולה, כי היה מונח בפניה, בין היתר, תיקו הרפואי של התובע, ולכן אין ממש בטענה כי לא הוצג בפני הועדה עברו הרפואי המלא של התובע.

שתי התאונות שעבר התובע בשנת 2007, דווחו אף הן למוסד לביטוח לאומי, ולכן ברור כי החומר הנוגע אליהן היה מצוי בפני הועדה בעת שקבעה את נכותו של התובע.