ת"א 23906-07-24 עיריית תל-אביב-יפו נ' עזרא ואח'

בהתאם לפסק הדין מיום 16.8.2026, המבקשים נדרשים לסלק ידם ממקרקעין, כשהם פנויים מכל אדם, חפץ ובנייה, עד ליום 17.9.2026 – מחר. בקשתם לעיכוב ביצוע פסק הדין הוגשה בסמוך למועד הביצוע הקבוע בפסק הדין. נקבע לוח זמנים קצר לשמיעת עמדת המשיבה, ולאחריה הוגשה גם בקשה להגיש תגובה לתשובה. התגובה צורפה לבקשה. עיינתי גם בה. בהינתן המועד הקבוע לביצוע פסק הדין, והחשיבות שאני רואה במתן החלטה קודם למועד זה, ההחלטה ניתנת עתה, והיא מובאת בתמצית:

הכלל הוא כי אין בהגשת ערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע פסק דין שעליו נסב הערעור (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). עיכוב ביצוע מהווה חריג. בעל דין המבקש לחרוג מהכלל נדרש להראות סיכויים טובים לזכייה בערעור וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. ככלל, במסגרת התנאי של מאזן הנוחות, על בעל הדין להוכיח כי אם פסק הדין יבוצע ובסופו של דבר יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. בין התנאים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר הבכורה מוקנית לשיקול בדבר "מאזן הנוחות" (ע"א 5474/22 עיסא נ' זיד (229.9.2022). בעניינו, בחינה של השיקולים השונים מטה את הכף אל עבר דחיית הבקשה.

סיכויי הערעור: הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין מתבררת על-ידי הערכאה שנתנה את פסק-הדין, על-כן יש להתייחס לשיקול זה בזהירות רבה, במיוחד כאשר הערעור טרם הוגש. ההתמקדות צריכה להיות בשאלה האם יש בבקשה משום טיעון שמעיד על טעות בולטת בפסק-הדין, מעבר לטיעונים שנטענו בהליך העיקרי, ובית המשפט התייחס אליהם בפסק-הדין, ניתח אותם וקבע ממצאים ומסקנות. פסק הדין קובע ממצאים עובדתיים ברורים, לחובת המבקשים. בעיקרם של דברים, נקבע כי למבקשים אין כל זכות להחזיק במקרקעין. אין בבקשה נימוק משכנע לפיו מסקנת בית המשפט בהיבט זה שגויה. הם אינם רשומים כבעלים, לא נקשרו בעסקה עם הבעלים הרשומים, לא שכרו את המקום ולא הצביעו על זכות חוקית כלשהי להחזיק במקום.

לא מצאתי בנימוקי הבקשה נימוק שיש בו כדי ללמד על טעות בולטת בפסק-הדין, שיש בו כדי לקבוע כי סיכויי הערעור טובים.

אשר למאזן הנוחות, הוא השיקול העיקרי: לא מדובר בדירת מגורים. אין טענה לפיה מדובר במבנים שנבנו על-פי היתר של הרשויות, ואין חשש כי אם תקבע ערכאת הערעור אחרת, לא יוכלו המבקשים לזכות לפיצוי מאת המשיבה – רשות מקומית גדולה בעלת איתנות פיננסית מובהקת. קיימת חשיבות רבה בקיום פסקי דין בזמן אמת, ושיקול מאזן הנוחות מטה את הכף לדחות את הבקשה.

קביעה כאמור היא מובהקת בכל הנוגע לחיוב הכספי (תשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד); היא מובהקת גם ביחס לאותו מבנה יחיד (המבקשים נמנעו מלציין באיזה מבנה בדיוק מדובר), אשר לשיטת המבקשים רק בו הם מחזיקים.

אשר לטיעון בדבר היקף ההחזקה: סוגיה זו זכתה להתייחסות מפורטת בפסק הדין. מעבר לאמור לעיל, אין לומר כי בבקשה (כמו גם בתגובה לתשובה) הובא נימוק שיש בו, באופן מובהק, כדי לסתור את שנקבע בפסק הדין: (1) אין מקום להסתמך על ראיה חדשה, שהייתה מצויה בידי המבקשים קודם למועד פסק הדין (ההחלטה, נספח ב' לבקשה, ניתנה לאחר ישיבת הסיכומים, אולם טרם מתן פסק הדין). למעלה מהדרוש: החזקה לעניין חיוב בתשלום ארנונה לחוד והחלטה ביחס למישור שנדון בהליך המשפטי – לחוד. וועדת הערער נותרה עם תחושה לא נוחה מהתנהלות המבקש, נתבע 3. גם התרשמות בית המשפט מהמבקש כאמור נזקפה לחובתו בפסק הדין. אזכיר כי הטענה באשר להיקף ההחזקה נטענה בשלב מתקדם של ההליך. היא לא נטענה בכתב ההגנה, על כל הכרוך והמשתמע מכך. מדובר בנתון משמעותי ביותר, ומשקלו עולה על משקלה של אותה החלטה שהמבקשים מעוניינים להסתמך עליה; בהתאם, אין מקום להסתמך על ראיה שהגשתה לא אושרה, וצורפה כנספח א'; (2) המבקשים – באופן מחושב – לא מבהירים היכן בדיוק מצויה אותה יחידה השייכת להם; (3) אם קיים חשש מפני פגיעה בצדדים שלישיים, היה על המבקשים להתכבד ולציין את זהותם של אותם צדדי ג', המחזיקים ביחידות האחרות. הם לא עשו כן; (4) לו היה בסיס לבקשה, נכון היה לפחות להתחייב לבצע את הפינוי, ולעתור לעיכוב ביצוע ההריסה בלבד; (5) בפסק הדין הובאו אמירות – מפי המבקשים עצמם – הקובעות אחרת. נזכיר אחת מהן: המבקש, הנתבע 3, העיד: "יש שם כמה יחידות דיור" (עמ' 5, ש' 16). עוד נזכיר, כי המקרקעין מגודרים, והמבקש מחזיק במפתחות המתחם כולו; (6) מעל לכל, הקביעה באשר להיקף התפיסה מבוססת גם על קביעה של ממצא מהימנות מובהק, לפיו עדותו של הנתבע 3 אינה מהימנה.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה על סך של 4,000 ₪. התשלום ייעשה בתוך 30 יום.

ניתנה היום, ה' תשרי תשפ"ז, 16 ספטמבר 2026, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: