עבדאללה (המנוח) ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

1.בפני תביעה לפיצויים בגין מותו המצער מאוד של המנוח הקטין, חאמד עדנאן עבדללה ז"ל,יליד 1996 (להלן: "המנוח", או "הקטין"). התובעים 2 ו 3 הינם הוריו של המנוח.

בתאריך 24.9.05 בשעה שהמנוח ישב במרפסת משפחת מח'ללאתי בכפר יסיף, מול X וצפה בחתונה שהתקיימה במגרש, נפגע מקליע ולאחר ניסיונות החייאה ,נקבע מותו.

ע"פ הנטען בתביעה: הקליע נפלט, ככל הנראה, מאחת החתונות באזור (בסיכומיהם טענו התובעים כי מדובר בירי מחתונת משפחת שרקיה). בדיקת הקליע ע"י המשטרה העלתה כי מדובר בקליע של רוס"ר16m או רוס"ר גליל השייכים למדינת ישראל. לטענת התובעים, באותו יום היה ירי אינטנסיבי וממושך בכפר יסיף ואולם, המשטרה ישבה בחיבוק ידיים ולא עשתה דבר למניעתו. התובעים טענו להחלת הכלל של "הדבר מסוכן" וכן "הדבר מדבר בעד עצמו", המעבירים את נטל ההוכחה לנתבעת להוכיח כי מות הקטין לא נגרם בגין רשלנותה. לטענת התובעים, המדינה התרשלה בכך שלא מנעה ירי בשטח מאוכלס, לא הזהירה ולא מנעה מבעוד מועד ירי מנשק חי באזור מגורים. עוד נטען כי המדינה התרשלה בכך שלא אספה את כל הנשק בכפר יסיף, לא השגיחה ולא פיקחה, אפשרה ירי מנשק חם באזור מגורים. עוד נטען כי ירי בחתונות הינה תופעה ידועה בקרב האוכלוסייה הערבית והנתבעת לא דאגה למניעתה ובמיוחד באותו לילה, כאשר הירי נמשך זמן רב. התובעים טענו עוד כי הנתבעת התרשלה בחקירתה, העלימה את זהות היורה, לא בדקה את כל כלי הנשק הרלוונטיים ולא מיצתה את החקירה.

2.הנתבעת הכחישה את אחריותה למות המנוח וטענה כי אחריותה אינה חלה על כל מעשיהם, או מחדליהם של מחזיקי הנשק במדינה כאשר אינם נוהגים ע"פ הוראות הדין. כן נטען כי אין ביכולתה לעקוב אחר קיום תנאי הרישיון ע"י בעלי רישיון בפרט כאשר נעשה בנשק שימוש החורג מהשימוש לשמו אושר הרישיון לבעל הנשק. הנתבעת טענה כי פעלה באופן נרחב ובמאמץ גדול לאתר את היורה ואולם, למרות החקירה הארוכה והמקיפה, לא הצליחה לאתר את החשוד ותיק החקירה נסגר. הנתבעת הכחישה את תחולת הכללים המעבירים את נטל הראיה בנסיבות והכחישה אף את רשלנותה הנטענת. הנתבעת טענה כי עובר לאירוע לא התקבל כל דיווח על מקרה ירי במקום הנטען. הנתבעת פרטה בכתב הגנתה את המהלכים שהיא מבצעת לצמצום עבירות אמל"ח.

3.התיק הועבר לטיפולי לאחר שכבר נקבע לשמיעת הוכחות. אף שלא מצאתי כי המותב הקודם נתן החלטה על פיה ההוכחות יתמקדו בשאלת החבות בלבד, כך נהגו הצדדים והראיות הוצגו בשאלת החבות אליה יתייחס פסק הדין שלהלן. עוד יצוין כי התובעים זימנו מס' רב של עדים, ביניהם אנשי משטרה רבים ומי שטיפלו בתיק החקירה ולאור זימונם, הודיעה הנתבעת כי אין צורך בהצגת עדים נוספים מטעמה.

דיון

4.המדובר באירוע מצער ביותר. מותו של קטין היושב לתומו במרפסת ביתו אינו דבר של מה בכך. יחד עם זאת, עם כל הכאב וההשתתפות בצער המשפחה, לא מצאתי כי ניתן להטיל אחריות על הנתבעת במקרה דנן.

טענות לרשלנות בחקירת האירוע-כבר בראשית הדברים אציין כי במהלך דיוני ההוכחות והעדים הרבים שנשמעו, פניתי לב"כ התובעים מס' רב של פעמים והפניתי את תשומת ליבו לכך שטענות לגבי רשלנות המשטרה בחקירתה לאחר מות המנוח, לא רלוונטיות לקביעת הרשלנות בגין עצם מות המנוח. למרות זאת, חלק נכבד מסיכומי התובעים התייחסו לעניין זה.

מעבר לכך שהדרך לערור ולבדוק החלטה לסגור תיק חקירה אינה במסגרת הליך אזרחי כגון זה שבפני והיא קבועה בסעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982(הגם בכל מקרה,התערבות שיפוטית בהחלטה מסוג זה הינה מצומצמת בהיקפה, והיא תהיה שמורה רק למקרים חריגים ובלתי סבירים באופן קיצוני-בג"ץ 69/15 גדג' נ' משטרת ישראל מחוז דרום, פסקה 9 וההפניות שם),הרי שכאמור, גם אם, לטענת התובעים, הייתה התרשלות בחקירה, אין בה כדי להקים אחריות לנתבעת ביחס לעצם מות המנוח וזכות לפיצויים הנתבעים בתביעה זו. אדגיש כי התביעה דנן הינה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף עקב מות המנוח. כך נתבעו: הוצאות קבורה, עזרת צד ג' בימי האבל, כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, אבדן השתכרות בשנים האבודות, הפסד תמיכה ועזרת המנוח, כולם נזקים שאירעו עקב ובגין עצם הפגיעה במנוח (ולא בגין ההתרשלות הנטענת בחקירה שנערכה לאחר מכן).

לצורך הוכחת אחריות של המדינה , בעילה של רשלנות, על התובע היה להוכיח: התרשלות, קרות הנזק, וקשר סיבתי בין ההתרשלות ובין קרות הנזק שהוא הפגיעה ומות המנוח, (סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לפיכך, גם אם היו התובעים מצליחים לשכנע כי החקירה לא מוצתה, או התנהלה ברשלנות וכי ניתן היה להגיע ליורה (מה שבכל מקרה לא מצאתי לקבוע), לא היה בכך כדי להוכיח רשלנות ביחס לנזקים הנתבעים, שכן אין קשר סיבתי בין מחדלי חקירה נטענים במציאת העבריין, לבין העבירה שבוצעה עוד קודם לכן. גם אם החקירה הייתה מסתיימת בכתב אישום ובהרשעת היורה, לא היה בכך כדי למנוע את מות המנוח והנזקים נשוא התביעה שנגרמו בגינו. לכן, רשלנות בחקירה, אילו הייתה מוכחת, לא הייתה מספיקה לצורך קבלת התביעה. למעלה מן הצורך ובהמשך פסק הדין אתייחס בתמצית גם לטענות אלו.

5.אין חולק כי למשטרה חובה מושגית ורעיונית להגן על הציבור מפני פגיעות עבריינות בגוף וברכוש. יחד עם זאת, לא ניתן לקבוע אחריות, אם לא מוכחת גם חובת זהירות קונקרטית שהופרה. לצורך בחינת השאלה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית שהופרה נקבע בפסיקה מבחן הצפיות המורכב הן מהיכולת הפיסית לצפות את התרחשות הנזק, והן מהשאלה הנורמטיבית, האם סביר, או ראוי הוא, לדרוש לצפות את התרחשותו של נזק מסויים והאם ניתן היה למנוע את אותו נזק בנסיבות המדיניות הפרטנית המתייחסת לסוג המזיק והניזוק הנידונים. וראה הגדרת ביה"מ העליון ברע"א 5277/08 עזבון המנוח אמיר אלקשווילי ואח' נ. מדינת ישראל (להלן:" עניין אלקשווילי"):

"לשם בחינת השאלה האם ההתנהגות הנדונה של הנתבע מהווה הפרה של חובת הזהירות הנדרשת ממנו, יש לבחון האם עמדו פעולותיו בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו כאדם סביר בנסיבות הענין, או שמא מדובר בהתנהגות בלתי ראויה. בחינה זו נעשית בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, על פי המידע שמצוי היה בידי הנתבע באותה עת, ולאור המצב בו מצוי היה. אין מדובר בבחינה "בתנאי מעבדה" או בחוכמה לאחר מעשה (ראו ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 507 (2004)). במסגרת החלה זו של עקרון הסבירות נבחנים בין היתר האמצעים אותם נקט הנתבע לשם מניעת הנזק שעלול היה להיווצר כתוצאה מהתנהגותו, לאור השאלה האם נדרש היה כי ינקוט במשנה זהירות. שקילה זו נעשית אף היא לאורן של נסיבות המקרה הפרטניות, אולם יש בה גם כדי לערב שיקולים כלליים ורחבים יותר, שעניינם במשמעות דרישתו של סטדנרט זהירות מחמיר יותר מזה שננקט על ידי הנתבע".