ת"א 23576-06-12 גבארה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, בגין פציעת התובעת בתאונת דרכים ביום 15.6.08. הצדדים הסכימו שפסק-הדין ינתן על סמך חומר הראיות שהוגש בכתב ולאחר שיסכמו טענותיהם בכתב וכך עשו, אף שבאיחור. התובעת מתעלמת בסיכומיה משאלת החבות. בסיכומי הנתבעת נטען, שיש לדחות את התביעה על הסף, שכן אין כל ראיה התומכת בטענה שהתאונה קרתה והתובעת נפגעה בה. הנתבעת מציינת שהתובעת טוענת שהתאונה נגרמה כאשר מכונית שבה נהגה נפגעה מאחור ע"י מכונית אחרת. היא תמהה על כך שלא נזכרים פרטי הרכב הפוגע והם נעדרים גם מההודעה במשטרה, אין עדים להתרחשות התאונה ואין כל אסמכתאות לתיקון הנזק במכונית.

2. התובעת נתנה תצהיר ובו העידה על התאונה. תועדה הגעתה לבית-החולים "מאיר" כמי שנפגעה בתאונת דרכים. אופי פציעתה (בין השאר "צליפת שוט") נראה כמתאים לחלוטין לסיפור העובדתי שעליו הצהירה. משמע, יש ראיות טובות לפגיעת התובעת בתאונת דרכים. לא ברור מדוע לא תועדו פרטי הרכב המעורב, אך הדבר לא מצדיק התעלמות מתצהיר התובעת. מובן שגם העדר עדים לאירוע לא שולל את האפשרות שהתרחש. התובעת נתנה הסבר בתצהירה להעדר תיעוד על תיקון הנזק, אביה תיקן אותו בשטחים. לאור כל האמור, אני מקבל את טענת התובעת שהיא אכן נפגעה בדרך שתיארה בתצהירה, בתאונת דרכים, במכונית שביטחה הנתבעת.

3. ד"ר אלי שטיינברג התמנה כמומחה מטעם בית-המשפט בתחום האורתופדי. הוא העריך את נכות התובעת ב– 4% בהתאמה לתקנה 37(7)א. התובעת טוענת שתקנה זו מקנה 10% בשל הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני. היא הפנתה למומחה שאלות הבהרה והמומחה הסביר שהעניק רק 4% על דרך ההתאמה, כי מצא אצל התובעת הגבלה קלה רק בחלק משש התנועות אשר המגבלות בהן מוסדרות בתקנה האמורה. התובעת מלינה על שהמומחה פעל בניגוד לתקנה. לדעתה יש לקבוע לה נכות בשיעור 10% בשל המגבלות שמצא. בעיניה מדובר בשאלה משפטית ולא בשאלה שבתחום המומחיות הרפואי. הנתבעת סבורה שטענה זו מסיגה את גבולו של המומחה.

4. הנכויות בגין תאונות דרכים נקבעות לפי קובץ מבחנים מיושן ובלתי ממצה. תחומי רפואה שלמים מוסדרים בו באופן חלקי מאוד ובתחומים רבים דרגות הנכות הקבועות בו לא יוצרות מדרג מגוון מספיק. בשל כך נהוג להשלים את שהשמיט מתקין התקנות על דרך ההתאמה והאנלוגיה, המעוגנת בתקנות עצמן. מידת ההיגיון – וגם מידת הצדק – מחייבות שיהיה הבדל כלשהו בין אחוזי הנכות שנקבעים למי שסובל מהגבלה קלה בכל שש התנועות בעמוד השדרה המותני, לבין דרגת הנכות שנקבעת למי שסובל מהגבלה קלה רק בחלקן. בשיטה שאותה מציעה התובעת אבחנה כזאת אינה אפשרית ובשני המקרים תקבע נכות בשיעור 10%. בדרך שבה הלך ד"ר שטיינברג, נוצרת אבחנה רצויה והוגנת בין רמות שונות של פגיעה קלה. דרך זו הגיונית והתקבלה בדרך כלל בפסיקת בתי-המשפט. איני סבור שהמומחה פעל שלא כשורה בקביעת הנכות בדרך זו ואני מקבל אותה.

5. התובעת טוענת שבעקבות התאונה חלה ירידה משמעותי בתפקודה, היא מוגבלת בתנועות שונות, היא מתקשה לעמוד ולשבת זמן רב וגם להרים דברים כבדים. היא מבקשת שיפסק לה פיצוי בשל הפסד חודש עבודה – 6,500₪. בשל הפסדי הכנסה בעתיד פיצוי בסך 176,150₪ (הפסד של 10% מהכנסה בסך 6,500₪ למשך 38 שנים). הנתבעת טוענת כי התובעת לא הוכיחה כי בפועל נעדרה מהעבודה, או ששכרה נפגע. התובעת שבה לעבודתה כמוכרת בחנות ונראה שלא חל שינוי בעיסוקיה או בהכנסתה. כצפוי מנכות קטנה יחסית, אין לנכותה השפעה ממשית על כושר השתכרותה.

6. קשה לחלץ מהתיעוד שצירפה התובעת לתצהירה מידע ברור אודות הפסדי הכנסתה – אלא שהתובעת הצהירה על הפסד זה. בין אם הפסידה שכר במישרין ובין אם הפסידה זכות סוציאלית שוות כסף, ראוי לפצותה בשל התקופות שבהן אישרו לה רופאיה להעדר מהעבודה. בגין זה נפסק לה פיצוי בסך 6,500₪. המגבלות שמצא ד"ר שטיינברג הן קלות למדי. ספק רב אם ניתן לייחס להן השפעה ממשית על כושר השתכרותה של התובעת. דרך החישוב שנקטה התובעת לא הולמת את נתוני התביעה. בשל האפשרות שהנכות הקלה תשפיע במשהו על כושר עבודתה של התובעת במרוצת השנים נפסק לה פיצוי בסך 20,000₪.

7. לתובעת, ילידת 1985, נגרם נזק גוף קל. בהתאם לכללי החישוב שלפי חוק פלת"ד ובשים לב לכך שנקבעו לה 4% נכות, נפסק לה פיצוי בסך 10,000 ₪בשל כאב וסבל.

8. התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת 36,500₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 5600₪ והאגרה.

ניתן היום, ה' חשוון תשע"ה, 29 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.