ת"א 23120-01-10 רכבת ישראל בע"מ נ' בי-בי כבישים עפר ופיתוח בע"מ

עיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה לתשובה, ולהלן החלטתי:

1.בד בבד עם הגשת תצהירי עדות ראשית, הגישה התובעת בקשה להשמעת שני עדים מטעמה בעל פה בלא שיקדימו ויגישו תצהירים. וכך נאמר באותה בקשה בהתייחס לתוכן עדותם של שני עדים אלה:

"יצוין כי העדים יעידו באשר לשפיכת עודפי האדמה שמקורה מחפירות תוואי הרכבת, לאזורי השפיכה (ראה פרק ה.4 לכתב התביעה – "תוספת מחיר עבור חומר שנפסל ע"י המתכנן")".

בשלב זה אני מתירה את זימון העדים כאמור והשמעת עדותם בעל פה. זימונם יבוצע לאחר שייקבעו מועדים לשמיעת הוכחות.

2.ככלל, תחילה נשמעת פרשת התביעה ולאחריה פרשת ההגנה. משכך, על התובע לפרוש את חומר הראיות מטעמו טרם שיעשה כן הנתבע. על כן מבקשת הנתבעת עתה, כי תינתן לה ארכה להגשת חומר הראיות מטעמה כעבור 90 יום מעת שתסיים התובעת להשמיע את עדיה.

בנסיבות תיק זה ולנוכח עמדת הנתבעת, סבורתני כי אמנם יש לאפשר לה להגיש את חומר הראיות מטעמה לאחר סיום פרשת התביעה. אם לא כן, יהא בכך משום היפוך סדר הבאת הראיות; וכפי שנקבע בפסיקה – היפוך כזה הוא החריג לכלל, ויותר רק כאשר קיימים טעמים המצדיקים זאת [ראו רע"א 4617/03 טמבור בע"מ נ' אטיאס (8.7.2003); רע"א 3247/04 מוסך ישראל טורס בע"מ נ' גדסי (7.6.2004); רע"א 5524/09 הרשות הפלסטינית נ' שולה גאון (5.11.2009)].

לא מצאתי בתשובת התובעת כל נימוק המצדיק חריגה מן הכלל במקרה דנן. כך במיוחד כאשר עיון בכתב התביעה מגלה כי עניינן של העדויות בעל פה הוא בראש נזק נטען בגובה של 25,650,000 ש"ח – סכום משמעותי לפי כל קנה מידה והמהווה למעלה מ- 40% מסכום התביעה בכללה.

ויוער, כי דומה שהתובעת נתפסה לכלל טעות בטענתה כי יש בבקשת הנתבעת משום ערעור על החלטת בית משפט מיום 18.2.14 – שאז הורה על הגשת חומר הראיות. כל שנקבע באותה החלטה בהקשר לענייננו, הוא כי מי שחפץ בהשמעת עדים מטעמו בעל פה, יקדים ויגיש בקשה בנדון; ולא בכדי נקבע כי המועד להגשת בקשה כזו הוא בעת הגשת תצהירי עדות ראשית.

3.סופו של דבר, ניתנת בשלב זה ארכה לנתבעת עד למתן החלטה אחרת, להגיש את חומר הראיות מטעמה (תצהירי עדות ראשית ותיק מוצגים).