זנטי ואח' נ' דהן

לפניי תביעה - למתן צווי מניעה קבועים וצו עשה - אשר הצדדים הניצים בה הם בעלי דירות שונות בבית משותף הנמצא ברחוב סוקולוב 41 בקריית אתא (להלן: הבניין ). הצווים נוגעים לפעולות בניה שבוצעו על ידי הנתבע ברכוש המשותף כאשר עילת התביעה מבוססת על הטענה לפיה התובעים לא נתנו הסכמתם לפעולות אלו, תוך שהנתבע, בדרך לא דרך ,משיג היתר בניה על ידי שימוש בטופס הסכמה שנחתם על ידם ובהסכמת חלקם לצורכי בקשת היתר בניה אחרת בתכלית שהגיש הנתבע בעבר.

טענות הצדדים

1.התובעים והנתבע הם בעלי דירות בבניין. בכתב התביעה נטען שהנתבע רכש - סמוך לפני הגשתה - דירה הנמצאת בקומה האחרונה בבניין. במהלך שנת 2010 הגיש הנתבע לוועדה המקומית לתכנון ובניה קריית אתא ( להלן: הוועדה ) בקשה לקבלת היתר בניה למרפסת קונזולית (להלן: הבקשה הראשונה ). הנתבע פנה אל התובעים לקבל את הסכמתם לבקשה הראשונה. בהתבסס על כך שהתבקשה בניית מרפסת קונזולית בלבד ניתנה הסכמתם של התובעים 1 ו- 2 בלבד שחתמו על טופס ההסכמה מלבד התובעת מס' 3 גברת רות אלפסי, אשר הגישה התנגדות לקבלת היתר לבקשה הראשונה.

נטען כי בעת הגשת הבקשה הראשונה נהג הנתבע בחוסר תום לב כלפי התובעים וזאת בשעה שהערים עליהם וגרם להם לחשוב כי באמצעות חתימתם על גבי טופס ההסכמה תתאפשר בניית מרפסת קונזולית לכלל דיירי הבית המשותף וזאת בשעה שהלכה למעשה, וכפי שהתברר להם בדיעבד, הוגשה בקשה לבניית מרפסת הצמודה לדירת הנתבע בלבד, ובכך הוא סחט מהתובעים את חתימתם תוך הטעיה מוחלטת. הבקשה נדונה בפני גופי התכנון ובהחלטת וועדת הערר מיום 23/1/11 נקבע שעל הוועדה המקומית לקבל חתימות כנדרש על פי חוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: חוק המקרקעין ) לשם בנייה ברכוש המשותף, אחרת עליה להימנע מלדון בבקשה עד לקבלת מספר החתימות הנדרש על פי החוק או פסק דין מבית משפט אשר מאפשר לנתבע לבצע את הבניה.

בניגוד מוחלט להחלטת וועדת הערר בחר הנתבע לערוך בקשה נוספת שונה בתכלית מהבקשה הקודמת, לפיה התבקשה הוועדה לאשר תכנית בניה לבניית תוספת מהלך מדרגות המוביל לגג המבנה ושימוש בחלק מהגג המשותף למרפסת ובסה"כ תוספת של כ-80 מ"ר לדירת הנתבע אגב שימוש בשטח אדיר מגג הבניין המשותף השייך לכל דיירי הבית המשותף (להלן: הבקשה השניה ). נטען כי הנתבע מעולם לא הציג בפני דיירי הבית המשותף ובפני התובעים בפרט את פרטי הבקשה השנייה או החתים אותם על טופס הסכמה לבניה, אלא הוא עשה שימוש בטופס ההסכמה לבניה אשר נחתם על ידי התובעים כהסכמה לבניית המרפסת כמפורט בבקשה הראשונה, תוך שהוא נוהג כלפיהם בחוסר תום לב, ומזייף את חתימתם לבקשה השנייה, אגב ניסיונו לנכס לעצמו שטחים נרחבים בגג הבית המשותף השייך לכלל דיירי הבית.

זאת ועוד, בדיעבד הסתבר לתובעים כי הנתבע פעל מאחורי גבם תוך שהוא עושה שימוש בטופס ההסכמה בבקשה הראשונה ותוך שהוא מוסיף בכתב ידו את תאריך החתימה על טופס ההסכמה "2/4/2011" וזאת בשעה שמעולם לא ביקש מאת התובעים לחתום על טופס הסכמה או הציג בפניהם את הבקשה השנייה. השוואת שני טופסי ההסכמה שצורפו לשתי הבקשות מראה כי מדובר בטפסים זהים לחלוטין, כאשר בטופס המתייחס לבקשה השנייה הוסיף הנתבע את התאריך המזויף כאמור לעיל.

התובעים טוענים כי מדובר בבניה מאסיבית של חומות בלוקים ובטון מסביב לגג המשותף המהווה פגיעה של ממש ברכוש המשותף של דיירי הבית המשותף ומהווה הכנה לקירוי וסגירת גג הבית המשותף. לאחר שהתובעים גילו שהנתבע זייף את חתימתם הם הגישו תלונה למשטרת ישראל בגין זיוף חתימתם. נטען שהתובע 1 שהה במועד החתימה הנטען בחו"ל בצרפת. לתובעים נודע על מעשה הזיוף רק לאחר שהנתבע התחיל בביצוע עבודות בניה על גג הבניין ובעקבות כך הם ערכו בירור בוועדה ואז התבררו להם העובדות המפורטות לעיל.

2.התובעים טוענים כי על פי הוראות החוק על מנת שהנתבע יוכל לבצע את מהלכי הבניה עליו לקבל הסכמה מפורשת של כל בעלי הדירות, מאחר ומדובר בהוצאת רכוש משותף והצמדתו לדירה פלונית. מהלכי הנתבע הם מהלכי השתלטות שלא כדין על הרכוש המשותף. התובעים מבססים את תביעתם על העילה הקניינית בהתאם להוראות חוק המקרקעין, על דיני הנזיקין בכלל ועל עוולת הסגת גבול במקרקעין בפרט.

לכן מבקשים התובעים שבית משפט ייתן צו מניעה קבוע לפיו יורה לנתבע להפסיק לאלתר ביצוע עבודות בניה במהלך המדרגות המוביל לגג הבית המשותף, שימוש בחלק מהגג המשותף לבניית מרפסת או ביצוע עבודות בניה לסגירת הגג המשותף ולקירויו או ביצוע עבודות בניה כלשהן ברכוש המשותף אשר אינן ידועות לתובעים ויש בהן לפגוע בזכויותיהם הקנייניות ברכוש המשותף. כן התבקש בית המשפט להורות על הריסת המבנים אשר בנה הנתבע בניגוד לחוק תוך שימוש במסמך מזויף ולהחזיר את המצב לקדמותו. לבסוף התבקש בית המשפט לחייב את הנתבע בתשלום בעד השימוש שנעשה בגג מכוח הוראות סעיף 33 לחוק המקרקעין וכן לפסוק פיצויים בגין הנזקים ועוגמת הנפש שנגרמו לתובעים עקב מעשיו המפורטים לעיל של הנתבע.