פס"ד העוסק בחישוב חוב כבן 70 שנה שהובטח במשכון

1.בפני עתירה להצהיר כי לשם פדיון "ריהן" של חלקת מקרקעין ברהט הידועה בשם אלחזאן 15 (להלן: "המקרקעין") ישולם הסכום נשוא העתירה. על פי ההסכמה נשוא העסקה תנאי הריהן היו שניתנה הלוואה, וכנגדה ניתנה למלווה החזקה במקרקעין. ביהמ"ש התבקש להצהיר כי כדי להסיר את המשכון ולשחרר את המקרקעין על התובע לשלם לנתבעים 1-14 ו-16 סך של 1,200 דינרים ירדניים כערכן בשקלים חדשים למועד התשלום. לחלופין הוצע לשלם שווה ערך של 3,020 ליש"ט בשקלים חדשים. לחלופי חילופין הוצע לשלם לפי חישוב של לירה זהב מתורגם למחיר 7 גר' זהב של 24 קראת לכל לירה זהב לפי מחיר הזהב בשוק. בסיכומים שלל ב"כ התובע ריביות או הצמדות.

2.ה "ריהן" הוא משכון שהופקד בידי המלווה. אין מחלוקת שהריהן ניתן כנגד שתי הלוואות. ההלוואה הראשונה הייתה של 60 לירות מנדטוריות המכונות ג'ניה פלסטינית / או לירה ארץ ישראלית (להלן: "ג'ניה") שנתן שאקר אבן מחמוד ג'עבאס מעזה (להלן: "המלווה העזתי") כנגד הריהן. המלווה העזתי הלווה ללווה את הסכום האמור בשנת 1943. המוריש של הנתבעים (להלן: "המלווה") קנה את ההלוואה מהלווה העזתי וקיבל עמה את המשכון. ההלוואה השנייה הייתה בסכום של 20 ג'ניה בשנת 1946 והיא ניתנה במישרין ללווה ע"י המלווה והוסכם שהריהן יהיה בטוחה עבור שתי ההלוואות. ההלוואות לא סולקו והמלווה לא פעל בחייו בין לגביית החוב ובין למימוש הבטוחה. בין ובין עם חלופי השנים אבדה זכות השימוש בעין במקרקעין בגלל הממשל הצבאי ובהמשך קמה מחלוקת עם המדינה לזכויות במקרקעין שנכללו בינתיים בעיר רהט. בהמשך, הגישו הטוען לזכות הירושה בבטוחה – התובע, ויורשי המלווה, הנתבעים, תביעת בעלות לגבי הבטוחה. כנגד, הגישה מדינת ישראל תביעה סותרת. התביעות הועברו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ובשלב ראשון הוסכם כי בית המשפט יכריע במחלוקת בין התובע בתיק זה לנתבעים למי תביעת זכות לכאורה במקרקעין שבמחלוקת עם המדינה. לצורך כך התייחס בית המשפט לסוגיית הריהן (ת.א. (מחוזי - ב"ש) 5280/08 אלעוקבי נ' מ"י ( 6/3/13) כב' השופט ברוך אזולאי). (להלן: "פסק הדין").

בית המשפט קבע כי הבטוחה שניתנה היא של משכון ולא עסקה אחרת, אשר לא הוגבלה בזמן מבחינת השבת ההלוואה ופדיון הריהן (עמ' 6 לפסק הדין).

בית המשפט גם שמע ראיות לגבי קביעת שווי החוב אך העביר זאת לבית משפט זה כתביעה עצמאית. נקבע כי ההליך שיש להשלים במערכת היחסים בין התובע לבין הנתבעים הוא קביעת סכום החוב שעל התובע לשלם ליורשי המלווה (עמ' 7 לפסק הדין).

3.מדובר במשכון על המקרקעין שתוכן ההסכם בין המלווה ללווה היה כי המקרקעין מועברים למלווה כנגד מתן ההלוואה לשלוש שנים כאשר בתום שלוש שנים היה על הלווה להשיב את ההלוואה והיה על המלווה להשיב את המשכון למלווה (כלול בנספח ז' לכתב התביעה - במקור ובתרגום). כן הוסכם כי אם הלווה יתנגד להשבת ההלוואה הוא ישלם פיצוי של 30 ג'ניה. ההסכם לא תוחם את השבת ההלוואה ל- 3 שנים בהתייחס למשכון אך קובע שהמשכון יהיה בידי המלווה 3 שנים ואז על הלווה לפרוע את החוב. הסדר זה מעניק למלווה את הפירות של המשכון למשך 3 שנים לפחות. הוא יצר בעקיפין מעין ריבית. הנתבעים אינם טוענים לשווה ערך הפירות שנמנעו מהם בשנים שהם לא היו יכולים לעבד את המקרקעין.

ב"כ הצדדים חלוקים בסוגיה כיצד להעריך את השווי של הריהן שיש לשלם לנתבעים.

מחלוקת זו מחייבת הכרעה בסוגיה שהעלו הנתבעים והיא האם כדי לקבוע את הסכום לפדיון הריהן יש להעריך את שווי הריהן או את שווי החוב שהוא כבן 70 שנה.

באי כוח התובע טענו כי עליהם להעריך את שווי החוב אשר על התובע להשיב לנתבעים.

הצדדים ניהלו בוררות ברת תוקף שבה נקבע כי השווי של החוב הוא 1,200 דינרים ירדנים, אך רוב הנתבעים לא הסכימו לסכום זה (סעיף 6 לפסק הדין). בהליך שהתנהל בביהמ"ש הציגו ב"כ התובע חלופה נוספת של שיערוך הג'ניה ממועד מתן ההלוואות ועד למועד חוות הדעת בלירות שטרלינג כערכם ליום הגשת חוות הדעת, בהסתמך על כוח הקניה של הלירה שטרלינג במהלך אותם שנים. הצדדים לא חלקו כי בעת מתן ההלוואות שווי ג'ניה 1 היה שווה 1 ליש"ט לאותו מועד. גם חלופה זו נדחתה ע"י הנתבעים. חלופה שלישית שהוצעה ונתמכה בחוות דעת שהוגשה בתיק זה הייתה של אימוץ העמדה שאומצה ב- 1950 (שנת 1370 לעלית הנביא) בסעודיה שהנפיקה בולים לעולים לרגל בשווה ערך של לירה זהב. נקבע בהסכמה דתית שג'ניה הפלסטינית שווה לירה זהב, והיא שווה 7 גרם זהב טהור של 24 קראת (חוו'ד דר' אבו פריח).