ת"א 23058-11-10 אורות העמקים חב' לשווק ויבוא חומרי חשמל בע"מ ואח' נ' גוויס ס.פ.אי (GEWISS S.P.A)

התובעת 1 ("אורות") היא חברה רשומה בישראל והתובעת 2 ("אל באיאן") היא חברה שהתאגדה ברשות הפלסטינית. הנתבעת ("גוויס") היא חברה המאוגדת באיטליה ועוסקת בייצור מוצרי חשמל.

התובעות הגישו נגד גוויס תביעה בסכום של 4,000,000 ₪, שבה הם טענו שגוויס התחייבה כלפיהן שהן ישמשו כמפיץ בלעדי של מוצריה בשטחי הרשות הפלסטינית ("הרשות") למשך שנים רבות. נטען, כי בשנת 1998 או בסמוך לכך נפגשו נציגי גוויס מספר פעמים עם נציגי אורות, והציעו להם שאורות תהיה מפיצה בלעדית של מוצרי הנתבעת בשטחי הרשות. לפי הטענה, נציגי גוויס התוו את מתכונת הפעילות בדרך הבאה: ההפצה תיעשה באמצעות החברה הישראלית, והחברה הפלסטינית תשמש עבורה צינור בלבד; רכישת המוצרים מגוויס תתבצע פורמלית על ידי אל באיאן, והיא תמחה את זכויותיה ואת מסמכי היבוא לאורות; המוצרים ייובאו לישראל ויועברו למחסני אורות באום אל פאחם, ומשם הם יופצו על ידי אורות בהתאם לצורכי ההפצה ("מתווה הפעילות"). נטען עוד שהתובעות החלו לפעול על פי המתכונת האמורה, וכי בהתאם לכך כל התשלומים עבור רכישות מוצרים נעשו על ידי אורות, המוצרים שיובאו אוחסנו במחסניה וכל הקשר והפגישות עם נציגי גוויס התקיימו במשרדיה. נטען גם שהסיכום בין הצדדים היה שהתובעות ישמשו כמפיץ בלעדי של מוצרי גוויס בשטחי הרשות החל משנת 2000 ולמשך שנים רבות, ובהתאם לכך רכשו התובעות מגוויס בשנים 2000–2005 מוצרים בסכום של כ-12,000,000 יורו. בסעיף 18 לכתב התביעה נטען שבין הצדדים לא נחתם הסכם הפצה בכתב, וכי הקשר העסקי והתחייבות גוויס להפצה בלעדית התבססו על יחסים אישיים וקשרי אמון שנרקמו בין אורות לבינה, כי התובעות הסתמכו על קשרים אלה ועל התחייבותה של גוויס, וכי בין השנים 2000 ל-2004 שימשו התובעות כמפיץ הבלעדי של מוצרי גוויס בשטחי הרשות.

לטענת התובעות, בסוף שנת 2004 התברר להן שגוויס החלה למכור את מוצריה בשטחי הרשות גם למפיצים נוספים ובכך היא הפרה את ההתחייבות לבלעדיות, וכתוצאה מכך נגרמו להן נזקים בסכום של כ-4.4 מיליון ₪ (שמטעמי אגרה הועמד על סכום של 4 מיליון ₪).

בכתב הגנתה הכחישה גוויס מתן כל התחייבות לתובעות או למי מהן בדבר הזכות להפצה בלעדית, וטענה שרכישת המוצרים ממנה נעשתה במהלך עסקיה הרגילים ועל פי התנאים המקובלים אצלה למכירת מוצרים. היא טענה גם שאורות לא התקשרה עמה בהסכם כלשהו ולא רכשה ממנה מוצרים, וכי המוצרים נמכרו רק לאל באיאן וזאת על בסיס התנאים המקובלים אצלה.

סמוך לאחר הגשת התביעה הגישה גוויס בקשה לסלקה על הסף (בקשה מספר 3) בנימוק שלפי המוסכם בין הצדדים סמכות השיפוט בכל חילוקי הדעות ביניהן נתונה לבית המשפט בעיר ברגמו שבאיטליה, וכי מכל מקום בנסיבות העניין בית המשפט בישראל הוא בבחינת "פורום לא נאות". בהחלטה מיום 22.2.12 דחתה הרשמת (כתוארה אז) ת' שרון-נתנאל את הבקשה.

לאחר שהוגשו ראיות ונשמעו העדויות, הגישו הצדדים עיקרי טיעון בכתב וסיכמו את טענותיהם בעל פה.