ת"א 23045-11-14 געברי ואח' נ' עליאן ואח'

במסגרת תביעה לצו קבוע הוגשה הבקשה שלפני למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים להחזיק, לפלוש, להיכנס או לבצע עבודות הריסה ובנייה בחלקה מס' 7 גוש 30284 המצויה באדמות בית צפפא בירושלים (להלן: החלקה).

החלקה רשומה במרשם המקרקעין, בחלקים שווים, על שמם של שלושה אחים, מחמוד עלי אחמד מחמוד (להלן: מחמוד), חסן עלי אחמד מחמוד (להלן: חסן) ואבראהים עלי אחמד מחמוד (להלן: אבראהים). האחים הלכו זה מכבר לבית עולמם. המשיבים, עותמאן עליאן (להלן: עותמאן) ונעמה עליאן (להלן: נעמה) הם בניו של מחמוד ז"ל ויורשיו.

החלקה היא בצורת טרפז; החלק הצפוני-הקדמי של החלקה (הגובל בכביש) רחב יותר, והחלק הדרומי-האחורי צר יותר. על החלקה מצוי מבנה, אשר לטענת המשיבים חולק לשלוש יחידות דיור צמודות ששימשו את האחים ובני משפחותיהם למגורים. בבית הקדמי התגורר אבראהים, בבית האמצעי התגורר חסן ובבית האחורי התגורר מחמוד. בשנת 2010 החלה נעמה בהליכי רישוי לשם השגת היתר בניה בחלק הקדמי של החלקה. לפי החלטת ועדת המשנה מתאריך 2.4.14 היא קיבלה היתר לבניית בניין חדש למגורים, הכולל שתי קומות מעל קומת מרתף ובסך הכול שתי יחידות דיור.

לטענת המבקשים, החל משנת 2007 החלו לרכוש זכויות בחלקה. הם רכשו כמעט את כל זכויות יורשיו של חסן בחלקה (בשיעור של 82.2%) וחלק מזכויות מחמוד בחלקה (בשיעור של 25%) ובסך הכול נרכשו על ידם כ-36% מהזכויות בחלקה. המשיבים טוענים כי מדובר בבעלות משותפת בחלקה במושע שכן לא נערך פירוק שיתוף ולא נערך הסכם המייעד חלקים מסוימים למי מהאחים. לפיכך, לטענתם, אין מקום לאפשר לאחד השותפים האחרים להתיר בנייה בחלקה, המהווה שימוש חריג, ללא הסכמת יתר השותפים.

לעומתם, טוענים המשיבים כי אין מקום למנוע מנעמה לממש את היתר הבנייה שניתן לה כדין. לטענתם, עותמאן מחזיק עשרות שנים בבית אביו (מחמוד) בחזקה ייחודית ובשנת 2008 רכש את זכויותיו של חסן בחלקה. לטענת נעמה, אבראהים העביר את זכויותיו בחלקה לבתו סמירה. סמירה מכרה לה את זכויותיה לפני מספר שנים, ועל חלק זה היא קיבלה נעמה היתר בנייה.

להשלמת התמונה יצוין כי בין המבקשים התנהלו הליכים נוספים שאינם נוגעים ישירות לענייננו. המבקש 2, מוחמד ג'עברי הגיש שתי תביעות נגד עותמאן; בשנת 2009 הוגשה על ידו תביעה במסגרתה התנגד למתן היתר בניה בחלקה (ת"א 11233/09). בשנת 2010 הוגשה על ידו תביעה נוספת למתן צו מניעה קבוע (ת"א 2011/10) אשר יאסור עליו לעשות שימוש ייחודי בחלקה. התביעה הראשונה נמחקה והתביעה השנייה נדחתה על הסף מחמת מעשה בית דין לאחר שלא הוגשה תגובתו לטענות מקדמיות של הנתבע (פסק דינה של השופטת א' שניידר מיום 11.1.2011). בשנת 2012 נחתם הסכם בוררות בין הצדדים אולם דרך זו לפתרון המחלוקת לא צלחה. כמו כן הוגשו על ידי הצדדים הליכים למניעת הטרדה מאיימת (ה"ט 30661-11-13 וה"ט 35576-06-14).

המבקשים אינם מכחישים כי ידעו על ההליכים שנקטה נעמה לצורך קבלת היתר. בשנת 2011 הוגשה על ידם התנגדות לבקשה, אשר נדחתה. לטענתם, בשנת 2013 הוגשה על ידם התנגדות נוספת להיתר אשר לא זכתה להתייחסות. המבקשים מאשרים כי היתר הבנייה הוצא כבר בחודש יולי 2014, אולם טענתם היא, שהם ידעו אודותיו רק שלושה ימים לפני הגשת הבקשה למתן סעד זמני, באמצע חודש נובמבר 2014, עת הצהירו המשיבים שבכוונתם להחל בהליכי בנייה מכוחו.

בדיון העידו המבקש 2, מר סופאיין ג'עברי (להלן: סופיאן), והמשיבים. המבקש 2 לא התייצב לדיון. לבקשתם, הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.