ת"א 23036-06 שלח נ' מרכז קהילתי עוספיא ואח'

בפניי בקשת הנתבעות 1-2 ו- 6-7 שיוצגו בהליך על ידי אותו משרד עוה"ד אגברייה, להאריך המועד להגשת בקשה לתיקון פסק דין ולתקן את פסק הדין שאישר הסכם פשרה שהגישו הצדדים. התיקון המבוקש מתייחס לאופן החלוקה בין הנתבעות כך שהסכום שהוסכם כי נתבעות 1 ו- 2 ישלמו לתובע ישולם נתבעת 7- כלל חברה לביטוח בע"מ, היא המבטחת. כן נתבקש בית המשפט לעכב את הליכי ההוצאה לפועל שפתח התובע כנגד הנתבעת 2, החברה למתנ"סים.

המבקשות (הנתבעות), טוענות כי הנתבעת 2 מבוטחת אצל כלל- נתבעת 7. כידוע, הפיצוי משולם על ידי המבטחת, שהרי לנתבעת 2 היה ביטוח כדין אצלה, ומכאן שקיימת לנתבעת 2 ציפייה לגיטימית, כמבוטחת, כי הפיצוי ישולם על ידי מבטחתה, שהרי בגין כך רכשה ביטוח אצל הנתבעת 7. ומשבאה המבטחת לכבד את חיובי פסק הדין, התברר כי קיימים עיקולים נוספים שמונעים העברת הסכום שהוסכם עליו בפסק הדין לטובת התובע.

לטענת המבקשות, תיקון פסק הדין הנו צודק ונכון, שהרי בסכום פסה"ד לא יחול כל שינוי, אלא רק ביחס לחלוקה בין הנתבעות, דבר שימנע מהתובע להתחמק מנושיו.

באשר למועד בו הוגשה הבקשה טענו המבקשות כי בין באי כוח הצדדים נעשה ניסיון להגיע לידי הבנות, אך משפתח התובע תיק הוצאה לפועל כנגד נתבעת 2, יש להיעתר לבקשה ולהאריך מועד הגשת הבקשה ולתקן את פסה"ד כנדרש.

מנגד, המשיב (התובע) מתנגד לבקשה. לטענתו, עסקינן בבקשה הנעדרת כל עילה שבדין ולכן יש להורות על סילוקה על הסף. סמכותו של בית המשפט לתקן פס"ד לאחר "גמר המלאכה" לפי סע' 81 לחוק בתי המשפט, הינה מקום שנפלה טעות סופר ו/או טעות בעלת אופי טכני. תיקון פסק הדין לא נועד לשנות את פסה"ד (ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיבוב, פ"ד לב(1) 667).

הנתבעות מבקשות לשנות מהחיוב ומחלוקת האחריות כפי שנקבעו בהסכם הפשרה שאושר בפסק הדין. אין מדובר בטעות סופר, קל וחומר משמדובר בפסק דין שאישר הסכם פשרה.

המשיב הודיע כבר במכתב מיום 30.4.14 כי על הנתבעת 2 לשלם את חלקה מאחר ולא נרשמו אצלה עיקולים כלשהם. הנתבעת 2 קפאה על שמריה, לא עשתה דבר עד ליום 22.9.14, עת הגישה בקשה זו ולאחר שביום 13.7.14 נפתח נגדה תיק הוצל"פ. לנתבעת 2 אין זכות לדבר בשם הנושים או לדאוג למי מהם. אין כל הצדקה להארכת המועד להגשת הבקשה, משאין נימוק המצדיק זאת.

המשיב מוסיף כי אינו מתנגד לכך שחלקן של הנתבעות 6 ו- 7 ימומש לטובת העיקולים והרי זו הסיבה שפתח כנגדם תיק הוצל"פ. באשר לנתבעת 2 הרי שלא ייגרם לה כל נזק, מאחר והיא זכאית לקבל את הסכום שתשלם לו מהמבטחת. אין כל הוראה או התחייבות כי המבטחת היא זו שצריכה לשלם במישרין לתובע.

הכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובהסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פס"ד, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

תחילה אבהיר כי אין בבקשה כל נימוק המצדיק הגשתה במועד שהוגשה (22.9.14) – 5 חודשים לאחר אישור פסה"ד וחודשיים לאחר פתיחת הליכי הוצל"פ כנגדה. ההנחה כי ב"כ התובע לא יפעל לגביית סכום פסה"ד, אינה מהווה נימוק להארכת המועד. די בכך לדחיית הבקשה.

גם לגוף הבקשה- אין הבקשה מעלה כל עילה לתיקון פס"ד. מדובר בפסק דין שאישר הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים מחוץ לכותלי בית המשפט. מדובר בתביעה לנזקי גוף המתנהלת משנת 2006 ורק לאחר הליך גישור הגישו הצדדים בחלוף כ- 8 שנים (ביום 3.4.2014) הסכם הפשרה לבית המשפט, הסכם שנוסח על ידי הפרקליטים. עיון בהסדר הפשרה מלמד כי בוצעה חלוקה והפרדה בין חלקן של הנתבעות 1-2, לבין חלקן של הנתבעת 6-7, בין המבטחת לבין המבוטחת. הפרקליטים עצמם קבעו את החלוקה בין הנתבעות:

א.הנתבעות 1-2 (המרכז הקהילתי עוספיא והחברה למתנס"ים- מרכזים קהילתיים בישראל) - סך של 46,125 ₪.