ת"א 22956-09-13 לנקרי ואח' נ' חדד ואח'

1. בקשה של הנתבע לדחיית מועד התשלום שנפסק בפסק הדין.

2. צודק ב"כ הנתבע בתשובתו לתגובה כי לא בקש עיכוב ביצוע פסה"ד, אלא דחיית מועד לקיום החיוב הפסוק שהוטל בו.

3. בידי ביהמ"ש נתונה הסמכות להאריך המועד לקיום חיוב בהחלטה שנתן, כולל חיוב כספי; ולו החלטה חלוטה, ואף חיוב שבפסק דין. בסמכות זו, שנקבעה כסמכות טבועה, יש לעשות שימוש זהיר ונדיר, מטעמים מובנים. הדין סוכם על ידי בעניין אחר, ולהלן הציטוט (ת.א. 650-07-08 אחמד נ' מדינת ישראל, סע' 4-6 להחלטה מ 24.6.12):

"...4. עם זאת מודה אף המשיבה 2 כי לאשורה יש סמכות טבועה לבית המשפט להאריך מועד לביצוע חיוב, ולו מועד שנקבע בפסק דין שנתן. אלא שסמכות זו לארכה של חסד תופעל רק במקרים נדירים. כך, בשל הפגיעה בסופיות הדיון ואינטרס ההסתמכות. ראה ע"א 230/87 יצחק שקולניק נ' יגאל זכאי פ"ד מו(3) 279 , 285. אף התובעים בתשובתם לתגובה הסכימו כי זו ההלכה הרלבנטית החלה בענין. באותו פסק דין נזכרו שתי גישות הלכתיות ביחס להפעלת הסמכות: גישה "קשיחה", וגישה גמישה מעט יותר.

לפי הגישה הקשיחה נדרשים שני תנאים מצטברים להפעלת הסמכות הטבועה להארכת מועד שנקבע בפס"ד : שמחדלו של החייב למלא חיובו בעתו נבע מכורח נסיבות שנוצרו לאחר מתן פסק הדין ולא היו בשליטתו; וכי אם לא תוענק לחייב ארכת חסד למלא באיחור את שהוטל עליו ייגרם אי צדק בולט וברור. כאשר גם במקרה שמתקיים התנאי השני אין די בכך, אם לא מתקיים התנאי הראשון במצטבר.

לפי הגישה הגמישה יותר (שנראה כי הועדפה באותו פסק דין, אף כי לא נאמרו הדברים בלשון נחרצת) ניתן להתחשב בנסיבות המקרה כדי למנוע תוצאות קשות; אולם גם אז יש לנקוט גישה זהירה כדי להישמר מפריצת הסכרים ומתן היתר לאי קיום חיובים.

5. וכך נאמר גם בבג"צ 8887/06 יוסף מוסא עבד א – ראזק נ' שר הבטחון (החלטה מיום 25.3.12 ) כי יש לביהמ"ש סמכות טבועה להארכת מועד שנקבע בפסק דין. וכי הסמכות נועדה לעשיית צדק ולמניעת תוצאות שקשה להשלים עמן. אולם השימוש בסמכות זו ייעשה רק במקרים חריגים כדי למנוע אי צדק משווע, והארכת מועד מקום שאין לכך הצדקה עלולה גם לפגוע בעקרון שלטון החוק, או באינטרס ההסתמכות של צד, או בסופיות הדיון. לכן מדובר בסמכות שיש להשתמש בה בזהירות. וראה רשימת האסמכתאות בסע' 11 להחלטה הנ"ל.

6. במקרה שלנו מדובר על חיוב כספי. ואכן, ניתן להעלות על הדעת שורת מקרים נוספים, בהם מושתים חיובים כספיים. לא יעלה על הדעת למשל, שחייבים שלהם תיקי הוצאה לפועל פתוחים בדין פסקי דין בהם חויבו "ירוצו" לבתי המשפט בתיקים השונים בהם חוייבו, עם בקשות להארכת המועדים לביצוע התשלומים שנקבעו בפסק הדין, ותוך ציון ההשפעה הדרמטית והמצוקה הקשה שייגרמו להם ולמשפחתם (ואכן יש להניח שייגרמו) מאי היענות לבקשה. לא מצוקה מעין זו (ולו מצוקה קשה המעוררת הזדהות), היא אי הצדק המשווע בו דובר בהלכה הפסוקה. ברור שגישה מתירנית ביחס לבקשות מעין אלה, ולו במקרים של מצוקת אמת, משמעה אנארכיה; כאשר חיובים בפסקי דין סופיים אינם אלא בבחינת המלצה ופתח לסיבוב הדיוני הבא של בקשה להארכת מועד, וסופיות הדיון אינה קיימת הלכה למעשה אלא כפופה לטיעון מתגלגל בדבר מצב סוציאלי. מטעמים ברורים מצב כלכלי קשה אינו עילה מוכרת בדין לאי קיום חיוב שהושת בפסק דין. סופיות הדיון על אינטרס ההסתמכות הגלום בו למתדיין שזכה אינו עניינה הפרטי של מערכת משפטית (כל מערכת משפטית) אלא עניינו של הציבור כולו (בכל חברה מאורגנת). ברור שלא רק האמון בשלטון החוק אלא אף הצדק עצמו ייפגע אם כדבר שבשגרה או לפחות שלא בזהירות יתירה, ייפתח הפתח להארכות מועד מעין אלה, ביחס למועד שנקבע בפסק דין חלוט.