- לפני כתב תביעה (מתוקן), אשר הוגש על ידי עזבון המנוח פלוני (להלן: "התובע", או "העובד") וכן על ידי אמו (להלן: "האֵם") כנגד ***בע"מ, וכנגד מר נ.א. (להלן: "נ'"), בגין נזק רפואי קשה שאירע לעובד, במהלך עבודתו, בתאריך 19/9/11, ואשר גרם, בסופו של דבר לפטירתו, בתאריך 19/10/15.
- זה המקום לציין, כי כנגד החברה – הנתבעת 1 – ניתן פסק דין בתאריך 12/10/15, בגדרו חויבה החברה לפצות את התובע בגין התרשלותה, כפי שפורט במסגרת פסק הדין (להלן: "פסק הדין החלקי"), ועל כן מתייחס פסק דין זה אך ורק לתובענה שהוגשה כנגד הנתבע 2 – נ.א..
העובדות הצריכות לעניין
- אפתח ואקבע, כי גרסת התובעים, כפי שפורטה בכתב התביעה, נלקחה מפי חבריו של העובד, אשר שהו עמו ביום האירוע במקום האירוע, עובר להתרחשותו ולאחריו, שכן, לדאבון הלב, בו ביום איבד התובע את הכרתו והיה במצב ווגטטיבי עד למועד פטירתו, ועל כן תלויים התובעים במידה רבה בהסקת המסקנות הנדרשות מעדויות אותם חברים שעבדו עם התובע, ושהו עמו במועד התרחשות האירוע.
עוד אומר, כי קביעת אופן התרחשות העניינים נתקלה בלא מעט קשיים, זאת עקב חוסר שיתוף הפעולה הטוטאלי של נ', אשר עשה ככל יכולתו על מנת למנוע מידיעת בית המשפט פרטים רבים ועובדות רבות, בהסתמכו, כנראה, על חוסר יכולתו של התובע לספר על שאירע באותו יום מר ונמהר, ותוך ניצול השפעתו על העובדים האחרים, אשר כאמור שהו עם התובע בעת התרחשות האירועים, אולם "הקפידו" שלא לספר את כל העובדות הנדרשות, סתרו את אמירותיהם הם, פעם אחר פעם, והעלו גרסאות דמיוניות, שאינן עולות בקנה אחד עם הרשומה הרפואית, אולם בסופו של יום, הנני תקווה כי הצלחתי לבור את המוץ מן התבן, ולקבוע בביטחון את אופן וסדר השתלשלות האירועים, שגרמו לאסונו של העובד.
- כפי שציינתי, נוכח מצבו הרפואי הקשה של העובד, מיום האירוע ועד לפטירתו, לא ניתן היה לקבל את גרסתו באשר לאופן התנהלות הדברים, ועל כן ערכם הראייתי של תצהירי התביעה אינו רב, בהיותם עדויות מפי השמועה, וככאלה, אין בהן כדי להעיד על נכונות תוכנם, להבדיל מעצם אמירתם בלבד (ראו: י. קדמי "על הראיות" חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט-1999), ועל כן, כפי שהבהרתי, יש לבחון היטב את גרסאות עדי ההגנה, על מנת לקבוע את השתלשלות העניינים הנכונה.
מחומר הראיות עולה, כי במועד הרלבנטי עבד העובד עם עובד נוסף בשם ג'וני ארגלי פרנקו הרנוצז (להלן: "ג'וני"). ג'וני הצהיר, כי בתאריך 19/9/11 במהלך יום העבודה, חש התובע ברע במהלך העבודה והתלונן על "התכווצויות בידיים וברגליים" (סע' 4 לתצהירו).
ג'וני לא פירט בתצהירו באיזו שעה "במהלך יום העבודה" החל העובד לחוש ברע, אולם במהלך חקירתו בבית המשפט העיד, כי הוא והעובד הגיעו למקום העבודה בין השעות 8:30 – 9:00, והמתינו כ-40 דקות עד להגעת הבטון הנדרש לעבודתם (עמ' 60 לפרוטוקול, שורות 25 – 28), ואז החלו בעבודתם. בהמשך נשאל ג'וני "כמה זמן הוא הספיק לעבוד בבוקר?" (עמ' 61 שורה 3) ותשובתו הייתה "שעה בערך", וכאשר נשאל מדוע הפסיק העובד לעבוד לאחר כשעה, ענה ג'וני: "כי היו לו התכווצויות" (עמ' 61 שורות 3 – 6), כלומר, מעדותו של ג'וני ניתן ללמוד, כי העובד החל לחוש ברע בערך בשעה 10:00 בבוקר.
בהמשך מתאר ג'וני בתצהירו, כי ביקש להזמין אמבולנס לצורך פינוי העובד לבית חולים, אלא שהלה סירב בכל תוקף, שכן חשש שבבית החולים יתגלו שרידי קוקאין בדמו, והוא סיפר בתצהירו, כי העובד סיפר לו, שיום קודם לכן צרך קוקאין. ודוק: הגרסה בדבר סירובו הלכאורי של העובד להתפנות לבית חולים בשל החשש לגילוי שרידי סם בגופו, עוברת כחוט השני בתצהיריהם ועדויותיהם של כל עדי ההגנה, אלא שלמעט אמירותיהם הסתמיות והמתואמות היטב בעניין זה, לא הובאה, ולו שמץ ראיה, כי העובד נהג ליטול סמים, ואף ברשומה הרפואית לא מצאתי איזכור לעובדת היות העובד נוטל סמים קשים, ובהם קוקאין, ואומר כבר עתה, כי להתרשמותי, האמירה בדבר התנגדותו הלכאורית של העובד לפינוי לבית חולים בשל החשש לגילוי שרידי סם בגופו, לא באה לעולם, אלא כדי לנסות ולהסביר את העיכוב העצום והבלתי מוסבר לכאורה בפינויו של העובד לבית החולים, וכדי למנוע העלאת טענה כלשהיא כנגד מי מהנתבעים, על התרשלותם בשל אי פינויו המיידי לבית החולים, וכפי שחייב מצבו.
עוד עולה מתצהירו של ג'וני, כי עקב "סירובו" של העובד להתפנות לבית חולים, הוזעק למקום מנהל העבודה – מריו קארלוס באנה (להלן: "מריו"), וכי גם לאחר הגעתו סירב העובד להתפנות והעדיף – כך לדברי ג'וני – לנוח במשאית ששימשה את העובדים לעבודתם.
זה המקום לציין את הסתירות הרבות שעלו בשאלת זהות האדם שהזעיק את מריו לאתר העבודה.
בתצהירו טען ג'וני, כי "אחד העובדים" התקשר למריו (סע' 7), ורק בחקירתו, ובמענה לשאלה, הבהיר, כי עובד קולומביאני אחר, ששמו כריסטיאן התקשר למריו כדי לעדכנו (עמ' 62 שורות 5 – 12), והוסיף, מבלי שנשאל, שכריסטיאן כבר חזר לקולומביה (שם).
גם מריו "לא זכר" בתצהירו מי התקשר אליו כדי ליידעו על שקרה, ולדבריו "התקשרו אלי" כדי להודיע על מצבו של העובד "וכי הוא מסרב להתפנות לבית חולים" (סע' 12 לתצהירו), אולם בחקירתו נזכר, כי אחד הנהגים מוני, או סטפן התקשרו אליו כדי ליידעו (עמ' 74, שורות 19 – 20), או אז הוברר, כי מריו הגיש תצהיר, בתאריך 20/1/13, בהליך מקביל שהתנהל בבית הדין לעבודה (תיק ס"ע 12361-12-11) [פורסם בנבו] ובו טען, למרבה ההפתעה, כי העובד עצמו התקשר אליו "והתלונן באוזני על 'התכווצויות בידיים וברגליים'" (סע' 5 לתצהיר), וכאשר התבקש להבהיר את הסתירות, הסתפק באמירה "יכול להיות, אני לא זוכר בדיוק" (עמ' 76 שורה 13).
המסקנה מהאמור הינה, כי קרוב לוודאי שהעובד לא התקשר בעצמו למריו – מנהל העבודה – שכן על פי כל התיאורים, של כל עדי ההגנה, מצבו היה גרוע ביותר, הוא סבל מהתכווצויות קשות וחש ברע, והקביעה לגבי מיהות האדם שהתקשר למריו – מנהל העבודה – נותרה עלומה, אם כי אין כל ספק, שמי מעובדי החברה, ששהה עם העובד במועד הרלבנטי, התקשר למנהל העבודה – מריו – בזמן אמת, כדי ליידע אותו בדבר מצבו של העובד.
שאלה נוספת שנותרה עלומה הינה השעה בה התקשרו העובדים למריו – מנהל העבודה – על מנת לדווח לו על מצבו של העובד.
הדעת נותנת, שאם העובד החל לחוש ברע בערך בשעה 10:00, שאז הפסיק את עבודתו והתיישב במשאית כדי לנוח, הרי שזמן קצר מאד לאחר מכן, טלפנו חבריו לעבודה למריו, לצורך יידועו, אולם באופן תמוה ביותר, נמנעו כל עדי ההגנה – כנראה במכוון – להתייחס לשעת יידועו של מריו, והכל כדי להותיר את לוח הזמנים מעורפל ובלתי ידוע, כדי להימנע מהמסקנה המשפטית בדבר התרשלותו של מי מאנשי החברה בכלל, והנתבע בפרט, ואבאר.
בחקירתו העיד מריו, כי הגיע לאתר העבודה "בערך חצי שעה, 25 דקות" (עמ' 76 שורה 28) לאחר קבלת ההודעה הטלפונית, וכי במועד קבלת ההודעה הטלפונית "... הייתי במשרדים ביפו... זה היה כבר אחרי הצהריים, כולם היו בשלבי סיום של העבודה..." (עמ' 73 שורה 9-10), אלא מאי? לא ניתן כל הסבר, הכיצד הגיע מריו לאתר העבודה בשעות אחר הצהריים, לכאורה מיד עם קבלת ההודעה הטלפונית, כאשר העובד החל לחוש ברע בערך בשעה 10:00 בבוקר ?? ומה קרה במהלך אותן שעות ארוכות בהן ישב העובד במשאית כשהוא סובל מהתכווצויות וכאבים, עד שפונה לבית החולים ??
ג'וני ומריו הצהירו בתצהיריהם, כי גם לאחר הגעתו של מריו, סירב העובד, לכאורה, להתפנות לבית החולים, אולם למרות זאת, בחלוף דקות מעת הגעתו של מריו לאתר, הוחלט לפנות את התובע לבית חולים, חרף סירובו הלכאורי, ודוק: גם בעניין זה התגלו סתירות בלתי פתורות בין גרסאותיהם של העדים השונים.
כך למשל, ג'וני העיד בתצהירו, כי "החלטנו לפנותו לבית החולים באמצעות הרכב של מריו..." (סע' 10 לתצהיר), אולם נמנע מלגלות, מי מהעובדים ליווה את העובד בנסיעה לבית החולים, אם כי בחקירתו טען כי הוא, מריו וכריסטיאן נסעו עם העובד לבית החולים (עמ' 65 שורות 4 – 10). לעומתו טען מריו בתצהירו, כי רק הוא וג'וני נסעו עם העובד לבית החולים (סע' 17 לתצהיר) ובחקירתו הפתיע את הנוכחים, כאשר טען לראשונה, כי לנסיעה זאת הצטרף גם מאיר, שהוא אחיו של הנתבע נ'נ'(עמ' 79 שורות 4 – 9).
העולה מכל האמור הוא, שעדי ההגנה, אשר התבוססו ללא הרף באי אמירת אמת, מנעו מבית המשפט לקבוע מי באמת ליווה את העובד בנסיעה לבית החולים, ולמעט העובדה שהעובד פונה לבית החולים (בוודאות על ידי מריו), אין לדעת מי התלווה לנסיעה זאת.
באשר למועד פינויו של העובד לבית החולים – כבר קבעתי, כי הוא החל לחוש ברע בערך בשעה 10:00 בבוקר. אמנם ג'וני טען בחקירתו, כי העובד פונה לבית החולים "לפני 12:00" (עמ' 65) אולם אין כל ספק שמדובר באמירה שקרית, שאיננה עולה בקנה אחד, לא עם עדותו של מריו, לפיה הודע לו על מצבו של העובד בשעות אחר הצהריים, לקראת סיום יום העבודה, ובעיקר איננה עולה בקנה אחד עם צרופה א' לתצהירו של נ' – קבלה מבית החולים "וולפסון", לשם פונה העובד, וממנה עולה, כי העובד התקבל בבית החולים בשעה 17:12 דקות.
- סיכום ביניים: מכל האמור עולה, כי העובד החל לחוש ברע בסביבות השעה 10:00 בבוקר, אולם פונה לבית החולים לקראת השעה 17:00 אחר הצהריים, קרי: איחור בן כשש שעות בפינויו לבית החולים.
במהלך שמירת הראיות ניסו עדי ההגנה להסביר, כי האיחור בפינוי נבע מהתנגדותו של העובד להתפנות לבית החולים, בשל החשש שיימצאו שרידי סם בגופו, אלא שאינני מקבלת גירסה זאת.
ראש וראשונה יצוין, כי בהשמיעם גרסה זאת נשמעו עדי ההגנה כמתואמים היטב, הקפידו לחזור פעם אחר פעם על טיעון זה, וניכר היה שמדובר בגרסה מתואמת ומתוכננת שהוחלט מראש להשמיעה.
זאת ועוד, הנני מייחסת חשיבות עצומה לרשומה הרפואית שנרשמה בזמן אמת וכוללת אמירות מפי מלווי העובד, כאשר, יש להניח, שהמלווים היו מבוהלים מחמת חומרת מצבו של העובד, וקרוב לוודאי שפעלו על סמך הנחיותיו של הנתבע נ', אשר חשש שיבולע לו אם תתבררנה נסיבות העסקתו של העובד על ידו, ואבאר.
מצרופה ז' 2 לראיות התביעה – מסמך שנערך על ידי בית החולים "וולפסון" ונושא את הכותרת "סיכום ביניים" – עולה, כי "... החולה עבד במרתף של בניין בבנייה בתור **, כאשר הרגיש כאבים בחזה, ולפי אינפורמציה של החברים, התקשרו למנהל עבודה, אשר ביקש להשאירו במקום עד בואו לקחת אותו לבית החולים...".
הנה אם כן, גרסתם הראשונית של המלווים שהינה, כפי הנראה הגיסה האמיתית, השיהוי בהעברתו של העובד לבית החולים, בסמוך לתחילת הכאבים, לא נבעה בשל אי רצונו להתפנות מכל סיבה שהיא, אלא מהנחיה מפורשת שניתנה, כפי הנראה על ידי מנהל העבודה מריו, שלא לפנותו לבית החולים עד הגעתו.
מבחינת לוחות הזמנים עולה, כי לא אצה הדרך למנהל העבודה – מריו – להגיע לאתר העבודה, וכך אירע, שהטיפול הרפואי בעובד התעכב במשך כשש שעות, שש שעות שהתבררו כהרות גורל, וחרצו את גורלו של העובד.
- נשאלת השאלה, מדוע הונחו העובדים להימנע מפינוי העובד לבית החולים? התשובה לשאלה זאת התבררה במהלך שמיעת הראיות.
בתצהירו טען נ', כי טענתם של התובעים לפיה הוא "אסר" על העובדים להזמין אמבולנס והורה להם להמתין להגעתו של מריו, הינה "שקרית ומקוממת", שכן לא יעלה על הדעת שהוא יסכן חיי אדם במודע (סע' 31 לתצהיר).
יובהר מיד, כי לא הוכח שההנחיה להימנע מהזמנת אמבולנס וההנחיה להמתין להגעתו של מריו, ניתנה על ידי הנתבע, מה עוד שטענתו של נ' הינה, כי נודע לו על כל המקרה רק לאחר שהעובד פונה לבית החולים, כאשר מריו טלפן אליו כדי לבקש "אמצעי תשלום" עבור פתיחת התיק בבית החולים.
אינני יכולה לקבוע בוודאות מתי הודע לנ' על המתרחש, אולם, גם אם לא הודע לו בזמן אמת, כפי שהוא טוען, אין בכך כדי לזכותו מטענת הרשלנות המופנית כלפיו כבעלים והמנהל של החברה (סע 32 לתצהיר נ') כפי שיובהר בהמשך.
מכל מקום, אין כל ספק, שמנהל העבודה – מריו – פעל על פי הנחיותיו של נ', כפי שאף הודה בחקירתו (עמ' 72 שורות 5-2).
לעניין זה יצויין, כי קרוב לוודאי שהיו הנחיות מקצועיות ספציפיות בהתייחס לעבודות השונות, אולם היו גם, כפי הנראה, הנחיות כלליות, שמטרתן להימנע מסיבוך החברה ונ' בעבירות פליליות. במה דברים אמורים? נ' נמנע בתצהירו מהתייחסות למעמדו החוקי – או הבלתי חוקי – של העובד בישראל, ולא בכדי עשה כן.
במהלך חקירתו של נ' הובהר, כי הוא העסיק "עשרות" עובדים ממוצא קולומביאני. כאשר נשאל האם כולם היו "לא חוקיים", ניסה להתחמק בתשובות כגון "לא יודע", "לא זוכר" ולבסוף התרצה והודה, כי העסיק את התובע ללא היתר שהייה, או היתר עבודה בישראל, ומלבדו העסיק עוד "בערך שמונה" עובדים זרים ללא היתרים (עמ' 94 שורות 11 – 20).
עוד נחקר נ' באשר לאופן תשלום שכרם של אותם עובדים, או אז הוברר, כי הוא לא הציג ולו תלוש משכורת אחד, או אסמכתא כלשהי המעידה על אופן תשלום שכרם של עובדים אלו, אם כי טען, כי התשלום בוצע באמצעות צ'ק מהחברה (עמ' 57 שורה 2) ובאופן מגוחך, לא ידע לענות על השאלה האם נוכו מיסים משכרם, באומרו "לא יודע, אפשר לשאול את רואה החשבון" (עמ' 97 שורה 4).
נ' טען, כי התובע היה רשום כעובד במסמכי החברה, אולם לא ידע להצביע על מסמך כזה (עמ' 95 שורות 23 – 27). נ' הודה, כי לא ביטח את העובד ואת העובדים הקולומביאניים הנוספים שעבדו ללא היתר, וכן לא הפריש עבורם תשלומים לקרן פנסיה (עמ' 97 שורות 5 – 6).
המסקנה מכל האמור היא, שהחברה – באמצעות מנהלה נ' – עברה עבירות פליליות חמורות בהעסיקה עובדים זרים ללא היתרי שהיה ועבודה בישראל, ונהגה עמם בניגוד לדיני העבודה בהימנעה מתשלום זכויותיהם הבסיסיות ביותר, ולדאבון הלב – זוהי, כפי הנראה, הסיבה היחידה לחוסר רצונו של מריו, שקיבל כזכור את הוראותיו מנ', להזמין לתובע אמבולנס, עובדה טראגית ומצערת אשר חרצה את גורלו, ואם נחזור למילותיו של נ' בתצהירו (סע' 31), הרי שהתשובה לשאלה הרטורית לכאורה לפיה "האם יעלה על הדעת שאקבל החלטה כזאת ואסכן חייו של אדם?? " איננה, כנטען "ודאי שלא", אלא שלמרבה העצב: וודאי שכן.
- מעבר לצורך אציין, כי נ' והעדים מטעמו, שבו וחזרו, כמקהלה מאורגנת היטב על הטענות בדבר סירובו הלכאורי של התובע להתפנות לבית החולים בשל החשש מגילוי סימני סם בדמו. מדובר בטענה שהועלתה על דרך הסתם, ללא המצאת ראיה כלשהי, בבחינת עדות שמועה שאינה מהווה ראיה לאמיתות תוכנה, כנראה תוך ניצול עובדת מותו הטראגי של המנוח, אשר אינו מסוגל להתמודד עמה. ודוק: בתיעוד הרפואי שצורף לתיק בית המשפט אין כל ראיה המעידה על הימצאות שיירי סם כלשהו בדמו של התובע ולא אטעה אם אקבע, כי טענה זאת, מוטב היה לו לא הייתה מועלית, משהועלתה.
זאת ועוד, אינני מופתעת מהעלאת טענה זאת, כמו גם טענות נוספות, אשר מטרתן להציג את התובע באור שלילי, התנהלות, אשר נ' לא בחל בה במהלך ניהול התיק, תוך הכפשתו השיטתית של התובע, ביודעו, כי אין בידי התובע להשיב לו.
כך למשל נטען על ידי נ' ועדיו, כי בהגיע התובע לבית החולים הוא סירב ליתן בדיקת שתן, דבר שעיכב, לכאורה, את הטיפול בו. טענה זאת, לא רק שלא הוכחה, אלא שההיפך ממנה עולה מהרשומה הרפואית, שם צויין, בעת קבלתו, כי חש צריבה במתן שתן, קרי: פעם נוספת מדובר באמירות שקריות, מכפישות ומקוממות ביותר.
- לסיכום ניתן לקבוע במידה רבה מאד של וודאות, כי בתאריך 19/9/11, בסביבות השעה 10:00 בבוקר, החל התובע לחוש ברע, וסבל מכאבים בחזה, התכווצויות חזקות בידיים וברגליים, צמרמורת והזעה מרובה.
עובדי הנתבעת נמנעו מהעברתו לבית חולים, ורק בשעות אחר הצהריים, בערך בשעה 16:30 הוסע התובע לבית החולים, כאשר עד מועד הסעתו לבית החולים, שהה התובע במשאית של החברה.
הנתבע ועדיו ניסו להמעיט בתיאוריהם באשר לחומרת מצבו של התובע, ואף טענו, כי התובע התבדח עמם בדרכו לבית החולים, ברכבו של מריו, אולם מדובר בתיאור הזוי ומופרך, אשר אינו עולה בקנה אחד עם תיאור מצבו של התובע כפי שעולה מהרשימה הרפואית שנערכה עם הגעתו לבית החולים.
במהלך שהיית התובע במיון אבדה הכרתו, והיא לא שבה עוד אליו עד פטירתו, בתאריך 19/10/15.
- התובעים טוענים, כי הנתבע – כאורגן של החברה הנתבעת – התרשל, וכי התרשלותו גרמה לנזקי התובע. לעומתם טוען הנתבע, כי לא ניתן לייחס לו התרשלות, בהיותו אורגן של החברה, ועל כן יש לזקוף את מעשיו, או מחדליו הראשוניים, ככל שהוכחו, לחובת החברה (אשר כנגדה ניתן כבר פסק דין) ולא לחובתו הוא, ומשכך יש לדון בשאלת אחריותו הנזיקית האישית של אורגן בחברה, להבדיל מאחריות החברה.
אחריותו הנזיקית של אורגן בחברה
- כלל הוא במשפט הישראלי, שהתאגיד, כאישיות משפטית נפרדת, נושא באחריות פלילית ואזרחית, לרבות לעוולות בנזיקין, וכי הטלת אחריות זאת על התאגיד – כתוצאה מפעולותיו, או מחדליו של נושא משרה בתאגיד – אינה מונעת הטלת אחריות נזיקית על אותו אורגן, או נושא משרה עצמו, ממש כפי שאין היא מונעת הטלת חבות בגין עילות אחרות, פליליות או חוזיות, כלומר, אחריותם האישית של הפועלים במסגרתו של התאגיד שרירה וקיימת מכוח עצמה ואין היא יונקת כוחה מהתאגיד (ראו: סע' 54(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999; א' פרוקציה "דיני חברות חדשים בישראל" (תשמ"ט) עמ' 86; ע"פ 3027/90 חברת מודיעים ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, 384; ע"מ 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36).
מתי תוטל אחריות אישית על אורגנים בתאגיד? מקובל לציין בהקשר זה את ההבחנה בין הטלת אחריות אישית ובין הרמת מסך. בעוד שאחריות אישית מקיימת את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, הרי שמהותה של הרמת מסך הינה התעלמות מעקרון זה.
יתרונה של האחריות האישית הינו הרחבת מעגל היריבויות, מבלי לפגוע בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת (ראו: ע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר חברה לבנייה בע"מ [פורסם בנבו, 05.02.2004]; א' חביב סגל "דיני החברות לאחר חוק החברות החדש" (כרך א'), תשנ"ט, עמ' 275).
העובדה שאדם הינו אורגן, או נושא משרה בחברה, אינה מקנה לו חסינות בפני תביעה נזיקית, והוא יימצא חייב באופן אישי למעשה, או מחדל שעשה כאורגן, או כנושא משרה בחברה, מקום שבו התמלאו היסודות הנדרשים לקיומה של העוולה, ויפים לכך דברי השופט (כתוארו אז) מ. שמגר, בקובעו:
"היותו של פלוני, בין השאר, אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיות המשפטית של החברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין, זה או אחר בוצע על ידו; השאלה שיש לשאול היא, האם התמלאו היסודות הנדרשים לקיומה של אחת העוולות, המנויות בפקודות הנזיקין [נוסח חדש]...".
(ראו: ע"א 725/78 בריטיש הנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256).
ובעניין "פנידר" נקבע:
"ראייתו של מנהל כאורגן החברה, באה כדי להרחיב את האחריות המוטלת על החברה ולא כדי לצמצם את היקף אחריותו של המנהל בשל מעשה שביצע בעצמו, או שהיה מעורב בו, המוליד, בדרך כלל, חבות אישית" (ראו: ד"נ 7/81 פנידר – חברה להשקעות, פיתוח ובניין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד ל"ז(4) 673, 694).
המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה, לרבות נושא משרה בה, הוא אותו מבחן רגיל הקיים בדיני הנזיקין, קרי: קיום יסודות העוולה (ראו: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 697; רע"א 7875/06 זלץ נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו, 29.11.2009]) ודוק: הטלת אחריות אישית אין משמעותה הרמת מסך ההתאגדות של החברה. בהטלת אחריות אישית על אורגן בחברה נשמר הכלל בדבר אישיותה הנפרדת של החברה, וחיובו האישי של האורגן הינו בעצם ביצוע העוולה על ידו, כפי שנקבע בעניין צוק אור:
"אחריות אישית היא תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין פירושה בענייננו הוא אפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה שאותה הוא ביצע" (ראו עניין "צוק אור" בעמ' 701; וכן עניין זלץ בפסקה 12).
ודוק: מנהל חברה אינו אחראי מתוקף תפקידו זה בלבד למעשיהם של בעלי תפקידים אחרים, או עובדים של החברה. הוא נושא באחריות אישית אך ורק למעשיו ומחדליו שלו, למשל, כמי שנטל חלק בקבלת ההחלטה לביצוע המעשה, או להימנעות מעשייתו, או כמי שכיוון, סייע, הרשה, או הורה על ביצועו (ראו: ע"א 308/59 שימקין נ' רומנו, פ"ד יד, 2396 בעמ' 2400; ראו גם עניין צוק אור בעמ' 697; ע"א 6507/11 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' ג.צ. עיט חברה לשירותים בע"מ ואח' [פורסם בנבו, 11/3/14]).
ולענייננו, הנני בדעה, כי אחריותו האישית של נ' נובעת הן מכח עוולת הרשלנות והן מכח עוולת הפרת חובה חקוקה, ועל מנת להגיע למסקנה מושכלת בדבר הפרת החבויות על ידי נ', יש לקבוע מה היה מעמדו בחברה, והאם היה אחראי להתנהלות עובדיו.
מעמדו של נ'
- נ' העיד על עצמו בתצהירו, כי במועדים הרלבנטיים הוא היה "בעליה ומנהלה של החברה..." (סע' 32 לתצהיר), ומסע' 5 לתצהירו עולה, כי מיעט להגיע לאתרי העבודה ולטענתו אף לא פיקח על עובדיו "... למעט 'ביקורים' שונים מידי פעם ולפרק זמן קצר...", וכי "לצורך כך היה מנהל עבודה" – הוא מריו.
אמנם נ' הקפיד להציג את מריו כמנהל עבודה "עצמאי", אולם לא הבהיר פירושו של ביטוי זה, וכעולה מתצהירו, אין כל ספק, כי מריו נשכר על מנת שישמש כזרועו הארוכה של נ' במסגרת תפקידו כמנהל העבודה, ואין כל ספק כי פעל על פי הנחיותיו והוראותיו של נ'.
מעדותו של מריו עולה, כי הוא שימש כמנהל עבודה של "נ.א." (עמ' 71 שורה 24; עמ' 72 שורה 1), וכי מידי ערב קיבל מנ' סידור עבודה ליום המחרת (עמ' 72 שורות 3 – 5) ועוד על פיו. עוד העיד, כי אם הייתה בעיה "אז אני מגיע לשטח, פותר את הבעיה" (עמ' 72 שורה 24).
מהאמור עולה למעשה, כי נ' ניהל את החברה באמצעות מריו, אשר עבד על פי ההוראות שניתנו לו על ידי נ' מידי יום ביומו, קרי: מעורבותו של נ' בחברה, כבעליה ומנהלה של החברה, באה לידי ביטוי בניהול פעיל, על בסיס יומיומי, של החברה, באמצעות מריו, ומהדברים עולה, כי הוא היה מעורה, בבחינת "המוציא והמביא" באשר להתנהלות החברה ועובדיה, וככזה, אין כל ספק שיש לזקוף לחובתו כל התרשלות של מאן דהוא בחברה, אם במעשה, או במחדל, בפועלו על פי הנחיותיו של נ', כפי שעשה מריו.
זה המקום לציין, כי לא נתתי כל אמון בעדותו של נ', אשר הצטייר כאדם מניפולטיבי, אשר יעשה את כל הנדרש על מנת להתחמק מקיום חובותיו כלפי עובדיו, ולהכשיל את הבירור המשפטי, כפי שציינתי גם בפסק הדין החלקי שניתן כנגד החברה.
נ' ניסה להתחמק, פעם אחר פעם, ממתן תשובות במהלך החקירה הנגדית, נתפס דובר שקר כאשר הצהיר ששילם עבור פתיחת תיק בבית החולים, כאשר בפועל מי ששילם היה מריו, ועשה הכל על מנת להרחיק עצמו מפעילות החברה במתן תשובות כגון "לא יודע", "לא זוכר" וכו'. כך למשל, בהליך שהתנהל בבית הדין לעבודה, הוגש תצהיר על ידי מריו, אשר כלל אינו מאזכר את נ', או את הפניה הטלפונית אליו לצורך מימון אגרת פתיחת תיק בבית החולים, וכפי שהבהרתי, אין לי כל ספק כי עדותו של נ' ועדיו הינה עדות שקרית ומתואמת היטב, אשר כל מטרתה לזכות את נ' מההאשמות שהוטחו בו.
זאת ועוד, מתצהירו ועדותו של מריו עלה, כי קיימים קשרי עבודה הדוקים בינו לבין נ', המנחה אותו מידי יום באשר לאופי העבודות שתבוצענה ביום שלמחרת, ועל כן, אינני יכולה לקבל את הטענה המרומזת שלא נאמרה בפירוש, לפיה לא ידע נ', או לא היה מודע לעובדה שהתובע אינו חש בטוב, וכפועל יוצא הנני מתקשה מאד לסבור, כי מריו העז, על דעת עצמו, למנוע את פינויו של התובע לבית החולים במשך שש שעות ארוכות, ללא הנחייתו המפורשת של נ' לנהוג כך, ודווקא עובדת הדגשת האמור בסע' 24 לתצהירו של מריו, לפיו עדכן את נ' רק לאחר שהתובע הגיע לבית החולים, אך מדגישה את הניסיון המתואם והפסול של נ' ומריו לעשות הכל כדי להרחיק את נ' מההתרחשויות.
ישאל השואל, מה האינטרס של מריו לעשות כן? ובכן במהלך חקירתו הוברר שנ' חייב לו כסף בגין עבודתו, ולמרות שאינו עובד עוד עם נ', נראה כי התקווה לקבל את כספו הניעה אותו להסכים לקנוניה של נ', ולהציגו כמי שלא ידע על האירועים, אלא לאחר התרחשותם, אולם אינני מקבלת גרסאות אלו וקובעת, כי נוכח תיאום עדויות הנתבע ועדיו, נוכח התנהלותו של נ' למן הגשת התביעה כנגדו, חוסר אמינותו וניסיונו השקוף להרחיק עצמו מהאירועים בדרך לא דרך, מביאים אותי למסקנה, כי שורת ההיגיון מחייבת, שנ' היה מודע לבעיותיו הרפואיות של התובע ביום האירוע, והוא זה שעמד מאחורי ההחלטה האומללה שלא להזמין אמבולנס לפינויו לבית החולים בשל רצונו להסתיר את העובדה שהעסיק עובדים זרים ללא היתר שהייה ועבודה בישראל, הא ותו לא.
רשלנות
- במסגרת הדיון בשאלת הרשלנות יש לדון בשלושה:
א. האם קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית ביחסים שבין המזיק והניזוק.
ב. האם הופרה החובה.
ג. האם קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם, כולו, או חלקו.
חובת זהירות מושגית וקונקרטית
- במסגרת הדיון יש לקבוע, האם באופן כללי ועקרוני קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של "מעוולים" לבין סוג מסויים של "ניזוקים" כאשר המבחן המופעל הינו מבחנו של "האדם הסביר". חובת זהירות זאת נקראת גם חובת הזהירות הנורמטיבית, והיא תוחמת את האחריות הנזיקית בהיבט העקרוני, קרי: האם ראוי להכיר בקיומה של חובת זהירות, תוך בחינה של ארבעה משתנים: סוג המזיק, סוג הניזוק, סוג הפעילות וסוג הנזק (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113).
באשר לחובת הזהירות המושגית החלה על מעביד, או נציגו כלפי העובד – אין מקום להכביר עוד מילים, שכן חובה זאת הוכרה זה מכבר בפסיקה, ואין עליה עוררין.
באשר לחובת הזהירות הקונקרטית – בעניין אשר לפני הוכח, כי נ' היה בעליה ומנהלה של החברה, וככזה היה אמון לא רק על אופן ומקום ביצוע העבודה, כי אם גם על בטחונו ובטיחותו של העובד, ובין היתר – מתן הנחיות ברורות באשר לאופן בו יש לטפל בעובד פצוע, או חולה והפנייתו לבית החולים.
במקרה זה, לא רק שלא הוכח קיומן של הנחיות כלשהן באשר לדרך בה יש לטפל בעובד פצוע, או חולה, אלא הוכח באופן פוזיטיבי כי נ' מנע את העברתו של התובע לבית החולים, אם במעשה, או במחדל ולו בעצימת עיניים, וזאת חרף ניסיונותיהם העצומים של נ' ועדיו "להרחיקו" מהאירוע ולהציגו כמי שלא היה מודע למתרחש, דבר שאינני מאמינה לו ואינני מקבלת אותו.
מהאמור עולה, כי נ' – שהיה מופקד על הפעילות בחברה, על כל רבדיה, לרבות מתן הוראות בטיחות, הפר את חובת הזהירות החלה עליו כלפי התובע, וזאת, הן באופן פוזיטיבי כאשר בחר להתעלם ממצבו הרפואי של התובע ומנע העברתו לבית החולים, חרף מצבו הקשה, והן במחדל ובעצימת עיניים ובאי קביעת נוהלים ברורים לפיהם יש לנקוט במקרה של פציעה, או מחלה במהלך העבודה, ובכך הפגין אדישות וזלזול בבריאותם ובחייהם של עובדיו, והתובע בהם.
קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק
- מהרשומה הרפואית ז' 2 עולה כי הצוות הרפואי ייחס חשיבות לעיכוב בפינוי התובע לבית החולים, ואף ציין זאת כאינפורמציה שהובאה לידיעתו מפי המלווים.
בתיק זה מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט – פרופ' מיכאל אלדר, אשר התבקש לחוות דעתו, בין היתר, לגבי הקשר הסיבתי - רפואי בין מצבו של התובע בהגיעו לבית החולים, לבין ההידרדרות ואיבוד ההכרה שאירעו בחדר המיון בבית החולים, לאחר הגעת התובע. זה המקום לציין, כי פרופ' אלדר לא נחקר בבית המשפט על חוות דעתו, משום שב"כ התובעים ויתרה על העדתו ואילו הנתבע לא טרח לשלם את שכרו, ועל כן אתייחס לחוות הדעת ללא חקירת המומחה.
מחוות דעתו של פרופ' אלדר עולה, כי ללא כל קשר לאירועי יום 19.9.11, היה התובע חולה במחלה טרשתית לא חסימתית של העורקים הכליליים. כתוצאה ממחלתו, לקה התובע, בתאריך 19.9.11 בחסימה חדה של העורק הכלילי הראשי והקדמי היורד על ידי קריש דם, שגרמה לאוטם שריר הלב, ולאחר מכן, בהיותו בחדר המיון – להפרעת הקצב הקטלנית שהצריכה החייאה ממושכת ופתיחה מלעורית של העורקים החסומים, שבסיומה נותר עם נזק מוחי קשה ובלתי הפיך ומצב וגטטיבי וכן עם פגיעה קשה בתפקוד שריר הלב.
פרופ' אלדר המשיך וקבע, כי "אם האוטם החד בשריר היה מאובחן שעה עד שעה וחצי קודם לכן, יש להניח שהיה נלקח לצינתור ולפתיחה ראשונית של העורקים החסומים במצב קליני יציב עם סיכוי מצויין למנוע את הפרעת הקצב שאירעה מאוחר יותר ואת הנזק המוחי שנגרם בעטיה. יתר על כן, צינתור מוקדם היה עשוי גם להקטין במידה משמעותית את הנזק לשריר הלב...".
המומחה מעריך, כי אילו היה התובע מועבר באופן מיידי לבית החולים ומטופל כנדרש, היה לוקה בנכות בשיעור שבין 25% ו-40%, ולא 100% כפי שאירע בפועל. ודוק: חוות דעתו של פרופ' אלדר ניתנה טרם פטירתו של המנוח.
מהאמור עולה קיומו של קשר סיבתי משפטי – רפואי ברור בין אי פינויו של התובע לבית החולים מיד עם תחילת תלונותיו לבין מצבו הקשה שהוביל למותו, ואשר על כן, המסקנה היא, כי נ' התרשל באופן אישי, הן באי מתן הנחייה ברורה לפינוי התובע לבית החולים מיד כאשר החל לחוש ברע, ולפחות באי ניסוח הנחיות ברורות באשר לאופן הטיפול בעובד חולה ופצוע, דבר שאיפשר לשלוחו – מריו – להתעלם ממצבו של התובע ולגרום לאסונו הכבד.
ויובהר הבהר היטב: נ' ועדיו – אנשים מסובבים בכחש המה, ואינני נותנת כל אמון בגרסאותיהם המתואמות, אשר מטרתם האחת והיחידה הייתה למנוע חיובו של נ' בפיצוי התובע, חרף התרשלותו הבלתי נסבלת.
העברת נטל הראיה
- סע' 41 לפקודת הנזיקין מאפשר העברת נטל ההוכחה לשכם הנתבעים, בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:
האחד – אי וודאות לגבי נסיבות המקרה שגרם לנזק;
השני – הנזק נגרם על ידי נכס בשליטת הנתבע;
השלישי – נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם קיומה של רשלנות, מאשר היעדרה.
פסק הדין המנחה ניתן בע"א 241/89 ישראליפט בע"מ נ' הינדלי ואח', פ"ד מט(1) 45, והוא קובע כדלקמן:
"תכולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" מותנית בהוכחתם של שלושה תנאים מצטברים: האחד (כלשון סעיף 41 לפקודה) "כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שהביאו למקרה אשר הביא לידי הנזק"; השני כי "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היה שליטה מלאה עליו"; והשלישי, כי נראה לבית המשפט "שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה".
בד"נ 4/69 יצחק נוימן נ' פולה פסיה כהן, כד(2) 229, 262, סיכם כב' הנשיא (כתוארו אז) את ההלכה בקובעו:
"1. בהנחה שבסוף המשפט לא נתלבנו כל העובדות החשובות הכרוכות בגרימת התאונה, שומה על בית המשפט, מקום שהתובע מסתמך על הכלל הנדון, לבדוק את חומר העדות לעניין קיומם של שלושת התנאים.
- הבדיקה הזאת נערכת בסוף המשפט, והיא טעונה הערכת הראיות של התובע מבחינת מהימנותן ומשקלן, בהתחשב עם הראיות הנגדיות, שהביא הנתבע (אם הביא) לעניין זה.
- נטל השכנוע לעניין קיומם של שלושת התנאים רובץ על שכם התובע, ועליו להרימו על פי המבחן של עודף ההסתברויות...".
דומני, כי אין, ולא יכול להיות ספק בדבר התקיימותם של שלושת התנאים.
באשר לתנאי הראשון – בשל פגיעתו הקשה של התובע וחוסר יכולתו לתקשר עם סביבתו, עד לפטירתו, אין התובעים יודעים ואף אינם יכולים לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזקו של התובע.
ודוק: מרישומי בית החולים "וולפסון" עולה קיומה של הודאה בדבר אי פינויו של התובע מיד עם תחילת האירועים הרפואיים, וזאת, בין היתר, במעשה, או במחדל של החברה ושל הנתבע נ'. ודוק: העובדות האמיתיות באשר להתרחשויות באותן שש שעות שחלפו עד לפינויו לבית החולים מצויות, אך ורק, בידיעת נ' ועדיו, אשר בחרו ללכת בדרך הכחש וכן בחרו להסתירם מידיעת התובעים ובית המשפט.
באשר לתנאי השני – לא הוברר האם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין התפרצות מחלתו, אולם היכולת לפנותו, באופן מיידי, לטיפול רפואי בבית חולים, הייתה בידי הנתבעים, אשר באמצעות שלוחם – מריו – בחרו, משיקוליהם הם, לעכב את פינויו במשך כשש שעות, פרק זמן שהיה הרה אסון עבור התובע.
עם זאת, מהרשומה הרפואית עולה, כי עובר לאירוע הרפואי עבד התובע במרתף בלתי מאוורר, ועצם ציון עובדה זאת ברשומה הרפואית, מפי העובדים שהסיעו את התובע לבית החולים, מעידה על המשמעות של תנאי העבודה והקשר הסיבתי, ולו החלקי, בין התפרצות מחלתו של התובע לבין תנאי עבודתו.
באשר לתנאי השלישי – אין ספק שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה, ודומני, כי לא אטעה אם אקבע, כי הנתבע לא נקט כל זהירות שהיא, ולא וידא את המינימום הנדרש – פינויו של התובע לבית חולים חוף מצבו הרפואי הקשה.
ודוק: ראיות ועדויות התובעים – שלא כמו ראיות ועדויות הנתבע – היו משכנעות מאד בכנותם, אם כי לא ניתן היה לייחס להם ערך ראייתי, בהיותם – רובם ככולם – עדויות שמיעה, שכן, למרבה הצער, קולו של התובע לא יכול היה להישמע.
לעומת התרשמותי מהגינותם ומהימנותם של עדי ההגנה, לא נתתי כל אמון בעדויות ההגנה אשר מלאו סתירות ופריכות ועמדו בניגוד לרשומות הרפואיות האובייקטיביות שנעשו בזמן אמת, בין היתר מפי עובדי הנתבעים.
נוכח האמור הנני בדעה, כי יש להחיל במקרה זה את הוראות סע' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולהעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבע.
למותר לציין, כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו ולמעשה עשה כל שבידו על מנת לדחות את בירור המשפט, להסתיר מידיעת בית המשפט את העובדות הרלבנטיות ולמנוע מבית המשפט את האינפורמציה הנדרשת, והכל תוך ניצול מצבו הרפואי הקשה של התובע, ונסיונו הנואל מהתחמקות מפיצוי התובעים בגין אשמוח הוא.
- בתיק זה ניתן בתאריך 12.10.15 פסק דין חלקי כנגד החברה.
לאחר שבחנתי את סכומי הפיצוי שנקבעו בפסק הדין, הגעתי למסקנה שאין מקום להתערב בהם, למעט הפחתת 30% מסכום פסק הדין, בהתאם לחוות דעתו של פרופ' אלדר.
נוכח הממצאים החמורים הנוגעים להעסקת עובדים זרים ללא היתר שהייה ועבודה בישראל יועבר עותק פסק הדין למשטרת ישראל, לאוצר – אגף מס הכנסה וכן למינהל אכיפה וזרים – רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, רח' דוד המלך 4, רמלה.
נוכח האמור, זכאים התובעים לפיצוי בסך 3,135,791 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מתאריך מתן פסק הדין החלקי כנגד החברה – 12.10.15 ועד היום, סך הכל, סך של 3,145,179 ₪.
אשר על כן ניתן בזאת פסק דין בסך של 3,145,179₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כחוק, וכן בצירוף הוצאות אגרה ושכ"ט המומחה.
ניתן היום, ג' תשרי תשע"ז, 05 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.
דליה גנות