ת"א 22666-04-16 מרקול נ' אביטן ואח' 12 בספטמבר 2016

להסדר-פשרה, שהצדדים לו היו התובע ונתבעת 2 דכאן. הפשרה גובשה בתובענה, שהגישה הנתבעת בשנת 2008 נגד התובע (ת"א 210/08) לפירעונו של חוב כספי. בפסק-הדין התקבלה, כאמור בהסכמתו של התובע דכאן, התביעה נגדו. הוא חויב לשלם סך של 65 אלף שקלים ויושג במכירתו של ציוד מבית-העסק שלו, שעוקל. יִתרה, ככל שתהיה, תשולם ממקורות אחרים של התובע, בתשלומים וללא הפרשי-הצמדה ורבית.

3.התובע מלין על כך שהצד האחר לא קיים את חלקו בהסדר-הפשרה. "הצד האחר", זאת כבר הובן, הוא נתבעת 2 לבדה. שכן, נתבע 1 לא היה חלק מן ההליך בבית-המשפט באשדוד. התובע לא הראה ולו קצהו של טעם להרמתו של מסך-ההתאגדות או לחיובו האישי של נתבע 2 בכל דרך אחרת וכבר בדבר זה מצוי, להשקפתי, יסוד לדחייתה של התביעה נגד נתבע 1.

4.אך הקושי בתביעה הוא עמוק יותר ומתייחס לשני הנתבעים, כאחד. שתיים הן טענותיו של התובע וקשורות הן זו בזו. ראשית נטען כי לכתחילה הושג הסדר-הפשרה במרמה, שכן לנתבעים לא הייתה שום כוונה להסתפק בחוב הפסוק ובפירעונו בדרך המוסכמת. לאמתו של דבר, הולכת הטענה ונמשכת, הם חמדו לעצמם את בית-העסק של התובע. משנכזב ניסיונם להשתלט על בית-העסק המצליח הזה – מוסך, שהעסיק בעלי-מקצוע מיומנים וראה ברכה רבה בעשייתו – הם פעלו למיטוטו. כך, וזו הטענה השנייה, פתחה הנתבעת בהליכים לגבייתו של החוב הפסוק מבלי שטרחה לתפוס, בפועל, את הציוד המעוקל וממילא בלא למכרו. הציוד הזה נעלם מן המקום שבו הוא אוחסן, כך שבידי התובע לא עלה אפילו למכרו בעצמו. בהליכים, שהתקיימו לפניהם של רשמים של רשות האכיפה והגבייה, נדרש התובע לשלם את חובו הפסוק ממקורות אחרים, ודבר זה הוביל לקריסה כלכלית של בית-העסק שלו.

5.הסיבה לכך, שתובענה זו לא תוכל לצלח היא, ראש וראשונה כי כל אחד מהצעדים, שרשאי היה התובע לנקוט לפי הדין, נמנע הוא מלנקוט. התובע, שיוּצג בהליך הקודם בידיו האמונות, במלוא-הכבוד, של בא-הכוח המייצגו זה היום לפנַי, נמנע מלעתור לביטולו של פסק-דינו של בית-משפט השלום באשדוד מחמתה של המרמה אשר נטענת עתה. האפשרות לבקש את ביטולו של פסק-דין, שהושג בתרמית, הוכרה בפסיקתו של בית-המשפט העליון כדרך המתאימה להתמודדות עם הכרעה, שנמצא כי בית-המשפט אשר הוציאהּ תחת ידיו הוטעה. ראו, בפרט את פסקי-הדין בע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4) 641, 644 (כבוד השופט תאודור אור) (1991); רע"א 2066/10 ג'אבר נ' מימון, בפִּסקה השביעית (הראשונה) להחלטתה של כבוד השופטת מרים נאור (פורסמה באתר הרשות השופטת, 11.8.2010) ובג"ץ 5079/08 פלונית נ' הדיין הרב שרמן, בפסקה ו' לפסק-דינו של כבוד השופט אליקים רובינשטיין (פורסם באתר הרשות השופטת, 25.4.2012).

6.השגה על פסק-דין, שניתן כנטען בעקבות מרמה, נפסק שיש להביא דווקא לפניה של הערכאה אשר תחת ידה הוא יצא ולא לפניה של ערכאה אחרת. באחת הפרשות עמד בית-המשפט העליון, באמצו את דבריה של פרופסור נינה זלצמן, על הרציונאל הכפול לכך:

"שני טעמים [הם] להלכה, לפיה בקשה לביטול פסק דין שהושג במרמה צריכה להיות מוגשת לבית המשפט שנתן את פסק הדין. הטעם הראשון הוא בכבוד ההדדי שרוכשו הערכאות השיפוטיות זו לזו. הטעם השני הוא בכך שהגיוני יותר שאותו בית המשפט שנתן את פסק הדין, הבקי בכל מסכת הראיות, הוא שיבחן את הטענה לגופה. טעם אחרון זה רלוונטי, אמנם, פחות להליכים לביטול פסק דין בהסכמה, היות ובמקרים רבים מובא בפני בית המשפט רק ההסכם הסופי, מבלי שבית המשפט יהא בקיא בעובדות הקשורות בכריתתו של ההסכם" (ע"א 3203/91 אזולאי נ' אזולאי, בפסקה הרביעית לפסק-דינו של השופט אור (פורסם במאגרים, 23.10.1995. ההפניה היא לנינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 600 (תשנ"א)).

אשר לסיפא אומַר אני כי אמנם לא נשמעו ראיות, אך בקיאותה של ערכאה אשר ישבה לדין איננה צומחת אך מן השאלה אם נשמעו לפניה ראיות, אם לאו. בית-משפט, המאמֵץ הסדר של פשרה, עושה זאת לאחר שקילה, לאחר שמיעתן של עמדות-הצדדים ולאחר שנתן את דעתו, היטב-היטב, לתוכנו של ההסדר הזה. בוודאי שקנויה לו, ודווקא לו, ההכרה הייחודית עם התיק ועם פרטיו של הסדר-הפשרה שגובש בו ושניתן לו תוקף של פסק-דין.

7.יתרה מכך, דומני כי התובע עלול להימצא מי שמחזיק מקל משני קצותיו – מחד גיסא טוען נגד פסק-דין של פשרה אשר מטבעו לא נכרך בהכרעות שיפוטיות, המשתיקות פלוגתא; ומאידך גיסא גורס כי לא קם הֵשתק כאמור, מחמת זה שפסק-הדין גובש בפשרה.

8.אפילו תאמר כי מטעם כלשהו לא סבר התובע כי הדרך, האמורה לעיל, פתוחה לפניו הרי שהוא לא השיג על פסק-הדין בדרך של ערעור וממילא לא עתר, ככל שהיה בדבר צורך, להארכתו של המועד להגשתו של ערעור כזה. כך נעשה פסק-הדין – חלוט. מכוח מה מבוקש ממני, זה היום, כי אשנה מפסק-דינה החלוט של ערכאה מקבילה – לא אוכל לדעת. רעיון-הכיבוד ההדדי של ערכאות איננו מושג חלול. אין מקורו בדברים, הנאמרים מן השפה ולחוץ. לא זו בלבד, שלא אדע מנַין ניתנה בידי, לפתע, סמכות כשל ערכאה של ערעור, אלא שבשום פנים אינני סבור כי ראוי הוא שאעביר תחת שבט-ביקורתו של בית-משפט זה פסק-דין של ערכאה אחרת, בין שהוא מנומק לעילא, בין שאינו מנומק כלל; בין שנתקבל בעקבות הכרעה לגופן של טענות ובין שמקורו בהסדר של פשרה.

9.אם לאחר כל אלה תישמע מפי התובע, כפי שנעשה, טענה כי על הפרתו של פסק-הדין של בית-המשפט באשדוד הוא עמד אך זמן רב לאחר שניתן וגם דבר זה הוא באחריות-הנתבעים, יוּשב כי בענין המרכזי של טרונייתו – הטענה כי הנתבעת לא קיימה את חלקה בפסק-הדין ההוא מחמת שלא פנתה למכירתם של המיטלטלין, היה על התובע לנקוט צעדים לאכיפתו של פסק-הדין, אך גם זאת הוא לא עשה. דומה כי נקיטתו של הליך לפי פקודת בזיון בית-המשפט הייתה מאפשרת לתובע להניח לפניו של בית-משפט השלום את השגותיו על התנהלותה הנטענת של הנתבעת. גם בהליך מן הסוג ההוא מתקיים הרציונאל של פנייה אל אותה ערכאה מסוימת, שתחת-ידיה יצא פסק-הדין. כתבתי על כך, לא מכבר, את המקובץ להלן: