ת"א 22494-05-14 פרידמן נ' לוי

בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף בגין מעשה בית דין.

הנתבע הינו עורך דין. התובעת הינה קשישה שביצעה בשנים 1999-2005 באמצעות חתנה אילן לוי (להלן: אילן) עסקאות של מכירת חנות ורכישת שתי דירות, שנרשמו על שמה, עסקאות בהן טיפל הנתבע בפן המשפטי.

התביעה שהגישה התובעת הוכתרה על ידה כ"תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים", ונסמכת על הודאתו של הנתבע בהליך פלילי, שהסתיים ללא הרשעה, בעבירות של זיוף מסמך ושימוש במסמך מזוייף בת"פ 10962-12-11 (להלן: ההליך הפלילי). על פי כתב האישום המתוקן בשנית בו הודה הנאשם, אישר הנאשם, כעו"ד, את חתימות התובעת על גבי מסמכים הקשורים לשתי עסקאות מקרקעין, בדירות ברח' זכריה הלל וברח טולדנו, באופן הנחזה כאילו חתמה בפניו, כאשר בפועל הנתבע מסר את המסמכים לאילן כדי להחתים את התובעת עליהם, ואילן חתם חתימות הנחזות כחתימותיה של התובעת והחזיר את המסמכים החתומים לנתבע, ללא ידיעת הנתבע על כך.

בבקשה לדחיה על הסף טוען הנתבע, כי התובעת הגישה תביעה זהה לחלוטין נגדו ונגד אילן בת"א (פ"ת) 3311/08 (להלן: כתב התביעה הראשון), תביעה אשר נדונה בשמיעת ראיות ונדחתה לגופה, כאשר בית המשפט קבע בפסק דינו ממצאים פוזיטיביים לפיהם התובעת ידעה על עסקאות המקרקעין שבוצעו בשמה ע"י אילן בייצוגו של הנתבע, וכן כי לא נגרם לה כל נזק כתוצאה מאימות חתימותיה על מסמכים שונים הקשורים בעסקאות אלה ע"י הנתבע, גם אם היתה רשלנות מצידו בכך שלא חתמה על המסמכים בפניו אלא אילן נטל את המסמכים והחזירם לנתבע כשהם חתומים חתימה הנחזית כחתימת התובעת.

התובעת בתגובתה השיבה כי לכלל בדבר מעשה בית דין יש חריגים מטעם הצדק וכן מקום שהתגלו ראיות חדשות שלא ניתן היה לגלותן בעת מתן פסק הדין. כן היא טוענת, כי כיום היא תובעת פיצוי על נזקים לא ממוניים – עגמת נפש, חששות וטרדה – אשר נגרמו לה עקב זיוף חתימותיה, בו היה הנתבע מעורב באופן המתואר בכתב האישום המתוקן בו הודה.

הנתבע השיב לטענות אלה של התובעת, הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי, בציינו כי גם בכתב התביעה הראשון נכלל רכיב של נזק לא ממוני, בניגוד למשתמע מתגובת התובעת, ובית המשפט דחה את התביעה גם לגבי רכיב זה של הנזק הנטען, בקובעו כי לא נגרם לתובעת כל נזק שכן ידעה על העסקאות שבוצעו בשמה. כן טען, כי התובעת מבלבלת בין סעדים שונים לעילות שונות, וכאשר מדובר במספר סעדים הנובעים מעילה משפטית אחת, יחולו מעשה בית דין וכלל סופיות הדיון גם אלמלא נתבעו מלוא הסעדים האפשריים בתביעה הראשונה. כן טען הנתבע כי אין כל שוני במצב העובדתי או הראייתי לאחר ההליך הפלילי, שכן גרסת הנתבע נותרה זהה, היינו כי לא היתה לו כל ידיעה על זיוף חתימות התובעת ע"י אילן, וכתב האישום המתוקן בו הודה משקף זאת.

לאחר שעיינתי בכתב התביעה הראשון, בפסק דינו של כב' השופט שטרנליכט באותו תיק, בכתב התביעה הנוכחי, בכתב האישום המתוקן בשנית בו הודה הנתבע בהליך הפלילי, ובטענות הצדדים בבקשה זו, אני קובעת כי אין בתשתית העובדתית העולה מכתב האישום המתוקן בשנית כל עובדות או ראיות חדשות שנתגלו עקב ההליך הפלילי ולא עמדו בפני בית המשפט בעת מתן פסק הדין האזרחי. בית המשפט קבע במפורש, על יסוד הצהרת הנתבע, כי הנתבע אישר את חתימות התובעת על המסמכים השונים מבלי שחתמה בפניו, בניגוד לנחזה מהמסמכים, וכי "יתכן ויש בכך התרשלות של ממש מצידו". עם זאת, קבע בית המשפט באופן פוזיטיבי כי התובעת ידעה על העסקאות השונות שבוצעו בשמה, וכי לא נגרם לה כל נזק בעטיה של התרשלות הנתבע באימות חתימותיה. יצויין כי כתב התביעה הראשון כלל סעיף מפורש של נזק לא ממוני (סעיף 86(ג)), אשר עמד לשיקולו של בית המשפט, וגם לגבי רכיב זה של הנזק נדחתה התביעה; זאת מעבר לצורך, שכן אי כלילת אחד מרכיבי הנזק בתביעה הראשונה אינה מאפשרת הגשת תביעה נוספת באותה עילה, אם לא התקבל היתר לפיצול סעדים.

התובעת לא הגישה ערעור על פסק הדין, ועל כן חל עקרון סופיות הדיון ומעשה בית דין בין הצדדים.

אציין בשולי ההחלטה, כי לא מצאתי נפקא מינה בכך שההליך הפלילי הסתיים בהטלת התחייבות ללא הרשעה, שכן מקום בו הודה הנאשם בעובדות כתב האישום בהליך פלילי, משמעות הקביעה במישור הראייתי היא כי העובדות המיוחסות לו הוכחו מעבר לספק סביר, ואילו עניינו של אי ההרשעה הוא במישור הפנולוגי גרידא. על כן, לעניין סעיף 42א לפקודת הראיות, כמו גם לעניין סעיף 77 לחוק בתי המשפט (תביעה אזרחית נגררת להרשעה), דינו של מי שההליך הפלילי בעניינו הסתיים בקביעת אשמה וענישה ללא הרשעה, כדין מי שהורשע.