ת"א 22306-10-10 אביעם נ' דורפמן ואח'

בפני בקשת התובע להתיר צירוף ראיה שלא גולתה על ידו במסגרת הליכי גילוי המסמכים כאשר הראיה בה מדובר הינה הקלטה ותמלול של שיחה שנערכה בין התובע לבין מר אלי אמיתי, מי שהינו עד מהותי מטעם התובע להוכחת אחד מהאירועים נשוא כתב התביעה.

בפתח החלטתי ברצוני להתנהל בפני הצדדים, בעיקר התובע, על העיכוב שחל במתן ההחלטה כאשר אי נתינתה עיכב את המשך ניהול ההליך.

1. התובענה המתנהלת בפני הינה בגין הוצאת לשון הרע אשר מייחס התובע למי שהיה מנהל הנתבעת במועדים הרלוונטים, מר יהושע דורפמן (להלן: "דורפמן") וזאת ב- 6 פרשות שונות כאשר הראשונה בהן הינה ארוע שארע לטענת התובע במהלך שנת 2003 בעת שדורפמן אמר למר אמיתי, שהיה באותה עת מנכ"ל רשות הטבע והגנים (להלן: "אמיתי") כי באם רשות הטבע והגנים תשכור את שירותיו של התובע, ינתק דורפמן את הקשרים בין הנתבעת לבין רשות הטבע והגנים, וזאת כאשר עמדה על הפרק אפשרות שהתובע ימונה כארכיאולוג מחוז הצפון של רשות הטבע והגנים.

2. בשיחה המוקלטת, אשר נערכה בחודש 2/10, ואשר אין מחלוקת כי נערכה על רקע כוונת התובע להגיש תובענה זו, מאשר אמיתי קיומה של שיחה בינו לבין דורפמן (בעת שמינויו של התובע עמד על הפרק) תוך שהוא מציין כי דורפמן ביקש ממנו שלא ימנה את התובע לתפקיד שכן הדבר עלול לפגוע בשיתוף הפעולה בין הנתבעת לבין רשות הטבע והגנים מאחר ולדורפמן יהיה קשה מאד לעבוד עם התובע.

יצוין כבר עתה כי הדברים המפורשים המיוחסים לדורפמן בכתב התביעה (סיפת סעיף 10 לכתב התביעה), לא נזכרים כדברים שאמר דורפמן במהלך השיחה המוקלטת.

3. הבקשה שלפני הועלתה על ידי התובע בסמוך למועד הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו בחודש 5/13, כאשר לטענתו, בתצהיר שהוגש יחד עם תצהיר העדות הראשית והתיחד לענין ההקלטה (תצהיר מיום 9.5.13), השיחה הוקלטה באמצעות מכשיר טלפון נייד ומיד לאחר ביצוע ההקלטה, הועבר הקובץ למחשב האישי של התובע ואף לדיסק גיבוי חיצוני ורק לאחרונה בסמוך למועד הגשת התצהירים, הצליח לאתר את ההקלטה במחשבו האישי שלו.

בתצהיר הנוסף שהוגש בתמיכה לבקשה (ת/1) ציין התובע כי מכשיר הטלפון הנייד שלו נגנב וכי הקבצים אותרו רק לאחר גילוי מסמכי הנתבעת ובעקבות "חיפוש קפדני" שערך במחשבו.

4. הנתבעת התנגדה בכל תוקף לבקשת התובע (כאשר קודם להגשת בקשה זו הוגשה בקשה מטעם הנתבעת להוצאת התמלול ההקלטה מהתיק – בקשה 18)) ואף עמדה על חקירתו של התובע קודם למתן החלטה בבקשה, וזאת בעיקר נוכח טענתה כי גרסתו של התובע באשר לנסיבות איתור ההקלטה בשלב זה של ההליך, הינה שקרית ועומדת בניגוד ל-4 הצהרות קודמות שנתן במסגרת הליכי גילוי המסמכים, דבר המעיד על כך שהסתרת הקלטת על ידו עד לשלב זה של ההליך, נעשתה בכוונת מזיד ומתוך כוונה "להפתיע" את הנתבעת בשלב מתקדם יחסית של ההליך. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי על אף גישת ההלכה כפי שגובשה בפסיקה המתירה הגשת ראיות בשלבים מאוחרים ואפילו בשלב ערעור, הרי שגישה זו נכונה מקום בו בית משפט משתכנע שאי גילוי הראיה בשלב מוקדם יותר, נבע מטעות או מהשמטה או שכחה ולא מקום בו מוכח, כך לטענת הנתבעת, שהדבר נעשה בכוונת מכוון.

5. במהלך חקירתו של התובע על התצהיר שתמך בבקשתו, ציין הלה כי ארוע גניבת הטלפון הנייד שנזכר בתצהיר ת/1, ארע בשנת 2011. כמו כן הודה התובע כי אין לארוע גניבת הטלפון כל קשר לאי גילוי הראיה במועד מוקדם יותר שכן ממילא את הקבצים העביר, בסמוך לאחר הקלטתם למחשבו.

התובע העיד כי אי גילוי קיום ההקלטה בשלבים המקדמיים נבע מכך ששכח דבר קיום ההקלטה בעת שחתם על ארבעה תצהירים קודמים (סומנו א1 – א4) ולא שם לב לעובדה שהוא נדרש במסגרת מתן אותם תצהירים לציין גם קיומם של מסמכים לרבות הקלטות, שהיו ברשותו בעבר ואינם עוד ברשותו.