ת"א 22289-01-15 מדינת ישראל נ' ג'בילי

לפני תביעה בגין דמי שימוש.

1.התובעת רשומה כבעלת זכויות הבעלות ב 4/5 חלקים מחלקה 18 גוש 11112. בהתאם לפסק דין אשר ניתן ביום 12/8/09 בבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 7705/04 וכן ת.א. 1592/99) קיבלה התובעת לבעלותה המלאה את המקרקעין נשוא התובענה (להלן:"הנכס").

2.לטענת התובעת, ביום 5/10/10 ביקשו מודדים מטעמה של התובעת לבצע מדידה בנכס אך מצאו כי הוא מצוי בשלבי שיפוצים. ביקור מפקח מטעמה של התובעת ב 8/11/11 העלה כי הנתבע פלש לנכס, שיפץ ובנה ואף השכיר דירה המצויה בו למר מחמיד כעבייה ולאנשים נוספים. התובעת הגישה תביעה לסילוק יד כנגד הנתבע וביום 10/11/13 ניתן פס"ד לטובת התובעת המורה לנתבע לסלק את ידו מהנכס ולהשיב לתובעת את החזקה בו, כמו גם ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע להיכנס למקרקעין ומחייבו בהוצאות. ערעור אשר הוגש בידי הנתבע נדחה ונקבע כי הנתבע יפנה את הנכס לא יאוחר מיום 15/12/14. כן נקבע כי התובעת רשאית להגיש תביעתה בגין דמי שימוש או שכירות ראויים כנגד הנתבע.

3.לטענת התובעת אין לנתבע זכויות בנכס. התובעת טוענת כי מאחר והנתבע או מי מטעמו מחזיק ומשתמש במקרקעין ללא רשות התובעת, הוא עושה בכך עושר ולא במשפט ולתובעת הזכות לדרוש תשלום דמי שימוש ראויים. התובעת הציגה חוות דעת שמאי מטעמה לפיה דמי השימוש הראויים החל מ 2010 ועד לסיום שנת 2014 בה פונה חלק מהנכס, תקופה בה הודה הנתבע כי עשה בנכס שימוש, מגיעים לסך של 336,640 ₪. דמי שימוש אלו בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מגיעים לסך של 359,227 ₪ ומכאן תביעתה של התובעת אשר לפני. עוד עתרה התובעת להתיר לה לפצל סעדיה ולתבוע מעם הנתבע את דמי השימוש הראויים ממועד הגשת התובענה ועד לפינוי הנכס במלואו בידי הנתבע.

4.לטענת הנתבע, הוא שכר את הנכס כדין ממר לוי יוסף ז"ל, ביקור המודדים מטעמה של התובעת התבצע בסוף שנת 2010 ולכן לא ברור מדוע תובעת ממנו התובעת דמי שימוש מאז תחילת 2010. לטענת הנתבע היה לו עם התובעת הסכם בעל פה כי ייסוג בו מהערעור וזאת ביעוץ ועידוד השופטת אשר דנה בתיק, לאחר שהובהר לו כי התובעת לא תגיש כנגדו תביעה בגין דמי שימוש.

5.הנתבע טוען כי יש לו זכויות בנכס מכוח הסכם השכירות עם מר יוסף לוי ז"ל , הוא עשה שיפוצים בנכס תחילה לשמש כמסעדה ולאחר כבית מגורים. הנתבע טוען כי מצבו הרפואי קשה מאד וכך אף באשר למצבה הבריאותי של אשתו אשר מצריך טיפול רפואי מתמיד. לטענת הנתבע הוא עבר הליך של פשיטת רגל לפני מספר שנים ומדובר על חוב ישן אשר נוצר טרם אותו ההליך. משכך, עתר הנתבע לדחיית תביעת התובעת.

דיון :

הזכויות בנכס בהתאם לפסק הדין של השופט רוזינס וקביעותיו באשר לחזקה בנכס, ממתי.

6.בהתאם להוראותיו של פסק הדין מיום 13/7/09 בת.א. 1592/99 ובת.א. 7705/04, לתובעת מלוא הזכויות בנכס המקרקעין נשוא התובענה הידוע כגוש 11112 חלקה 18 החל ממועד מתן פסק הדין.

ביום 10/11/13 ניתן פסק דינו של כבוד השופט רוזינס במסגרתו נדחתה טענתו של הנתבע ולפיה הוא בעל זכויות בנכס נשוא התובענה מכוחו של הסכם שכירות עם מר יוסף לוי. יתרה מזו, כבוד השופט רוזינס מצא כי טענת הנתבע לפיה קיבל רשות מפורשת ממאן דהוא להחזיק במקרקעין כבר רשות בלתי הדירה לצמיתות, כבלתי סבירה ואף בלתי מבוססת. כבוד השופט רוזינס אף לא מצא כי הייתה הסכמה שבשתיקה של התובעת כבעלת המקרקעין בהתאם להוראות פסק הדין מיום 13/7/09 וקבע כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח כל זכות שהיא להחזיק בנכס המקרקעין נשוא התובענה או להשתמש בהם, אף לא זכות שכירות או רשות מכל סוג שהוא ולכן הוא מחזיק בהם בפלישה שלא כדין כמשיג גבול ועליו לפנותם. כאמור, ערעור אשר הוגש על פסק דין זה נדחה.

7.בין יתר קביעותיו של פסק הדין מיום 10/11/13 נקבע (סעיף 15 לפסק הדין) כי הנתבע תפס חזקה בנכס מאז 2009, אז אושרה הקצאת הבעלות של התובעת בחלק המקרקעין אותו תופס הנתבע. הנה כי כן, עומד הדבר בסתירה לטענותיו של הנתבע כי מאחר ופלישתו התגלתה בידי מודדי התובעת רק ב 10/10 הרי שרק מאותו המועד ניתן לדרוש ממנו דמי שימוש בנכס.

8.מאחר ומקביעותיהם של פסקי הדין אותם סקרתי לעיל עולה כי לתובעת זכויות הבעלות בנכס המקרקעין נשוא התובענה כבר החל מ 7/09 ואילו הנתבע תופס חזקה שלא כדין כבר מאותו מועד במקרקעי התובעת, הרי שיש לדחות טענת הנתבע כי ניתן לתבעו אך ורק מן המועד בו התגלתה פלישתו לנכס התובעת.

9.אין חולק כי הנתבע מעולם לא שילם דבר לתובעת בגין שימושו בנכס המקרקעין נשוא התובע בו תפס חזקה ולפיכך עליו לשלם בגין השימוש בנכס. אני קובעת איפוא, כי הנתבע חב בדמי שימוש ראויים בנכס נשוא התובענה, החל מתחילת שנת 2010 ואילך, כנתבע בידי התובעת בתביעתה זו.

האם מדובר בחוב שהיה בר תביעה בתקופת הליך כינוס הנכסים בפש"ר

10.הנתבע טען כי בעברו הליך פשיטת רגל וכי החוב לתובעת בגין דמי השימוש, הוא חוב בר תביעה. טענה זו נותרה בגדר טענה בעלמא, שכן הנתבע לא סיפק כלל נתונים ואסמכתאות, אימתי היה אותו הליך פשיטת רגל, אם בכלל, לא מסר מספרו של הליך בבית המשפט או האם כלל ההליך את התובעת בגדר נושיו. הנתבע לא מסר מידע האם יידע את התובעת על הליך פשיטת הרגל כך שיתאפשר לה להגיש תביעת חוב ולא יקופחו זכויותיה ככל שיופטר מחובותיו וחשוב מכל, לא הוגשה כל אסמכתא לאופן סיום ההליך או להפטר אשר ניתן לנתבע. לא בכדי נטענה טענה זו בלשון רפה , אף שהנתבע היה מיוצג לכל אורכו של הליך זה, שכן אסמכתא לטענה לא הומצאה לבית המשפט ובהעדר בסיס משפטי של ממש לטענת הנתבע, אני דוחה את טענתו בדבר היות החוב בר תביעה במסגרת הליך פשיטת רגל.

שיעור דמי השימוש בהתאם לחוות דעת מומחה בית המשפט, השקעות שהשקיע הנתבע בנכס