קבוצת שילר קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ ואח' נ' אלימה ואח'

הנתבעת שכנגד

רשות מקרקעי ישראל

באמצעות עו"ד אורלי ברנע מפמ"מ (אזרחי)

פסק דין

רקע כללי בקליפת אגוז, ההליכים שלעניין ותמצית טענות הצדדים

1. מה דינו של קרוואן נייד המשמש לממכר מזון והפועל בשטחי קרקע חקלאית של קיבוץ מכח הסכם הרשאה שנכרת עם בעליו? זו הסוגיה שלפניי. סוגיה נוספת שתעמוד לדיון היא תביעתו של הקיבוץ לסילוק ידו של הנתבע מהדוכן, ללא שהוגשה תביעה ע"י רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), שהמקרקעין בבעלותה ומוחכרים על ידה לקיבוץ.

2. ענייננו בתביעת קיבוץ למתן צו עשה לסילוק יד של דוכן נייד או מזנון דרכים לממכר מזון, ובכלל זה, פלאפל וסביח (להלן: המזנון או הדוכן), והשטח התפוס סביבו, המופעל ע"י הנתבע, חבר הקיבוץ, ממקרקעי הקיבוץ. התביעה הוגשה ע"י הקיבוץ כנגד הנתבע, ואילו הנתבע עצמו הגיש תביעה שכנגד נגד הקיבוץ עצמו ונגד רמ"י, כמפורט לקמן.

3. בין הקיבוץ קבוצת שילר, המאוגד כאגודה שיתופית (להלן: הקיבוץ), ובין רמ"י נכרת חוזה חכירה למקרקעין (להלן: חוזה החכירה). הקיבוץ מחזיק וחוכר מרמ"י את הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 16 בגוש 2645 (להלן: המקרקעין). זאת, בהתאם לחוזה חכירה מיום 26.10.89. הנתבע, שוקה אלימה (להלן: הנתבע) הוא חבר קיבוץ המפעיל בחלק מהמקרקעין (8 מ"ר) את המזנון. הקיבוץ כרת עם הנתבע הסכם הרשאה מותנית לעשות שימוש במקרקעי הקיבוץ, לשם הפעלת דוכן נייד/מזנון לממכר פלאפל (להלן: הסכם ההרשאה). במהלך חודש יולי 2016 נדרש הקיבוץ ע"י רמ"י, להסדיר את השימושים החורגים בשטחו, ובכלל זה, לסלק מהמקרקעין את המזנון, שמופעל ע"י הנתבע. זאת, משענייננו במזנון לממכר מזון, המשרת לא רק את חברי הקיבוץ, עסק שאינו בשליטת הקיבוץ והמבצע פעילות מסחרית מקרקע חקלאית. הקיבוץ פנה לרמ"י בעניין וניסה להסדיר את הסוגיה, אולם ללא הצלחה. בהקשר זה טוען הנתבע כי הוא הופלה לרעה ביחס לשימושים חורגים אחרים שמופעלים ממקרקעי הקיבוץ. מכל מקום, בנסיבות העניין נדרש הקיבוץ ע"י רמ"י לפנות את המזנון ומכאן תביעת הקיבוץ כנגד הנתבע להפסקת השימוש החורג של המזנון ולסילוקו ממקרקעי הקיבוץ.

4. במסגרת כתב ההגנה מטעמו טוען הנתבע כי עילת התביעה היא בטענה לשימוש חורג, אולם אין כל שימוש חורג שכן הדוכן פועל על פי רישיון כדין מהרשות המקומית. ביום 22.12.14 נכרת הסכם ההרשאה בין הקיבוץ לבין הנתבע, שאליו נתייחס בהמשך הילוכנו. הסכם ההרשאה נכרת נוכח רישיון עסק זמני שקיבל הנתבע ממחלקת רישוי עסקים במועצה אזורית ברנר. הרישיון הזמני פקע ביום 31.12.18; וגם לכך אתייחס בהמשך הילוכי. הנתבע טוען כי השקיע בדוכן כמיליון ₪ (סע' 18-19 לכתב ההגנה) וזה מפרנס שתי משפחות. בהמשך הילוכי אפרט את ההשתלשלות המשפטית ביחס לדוכן, כפי שזו מפורטת בכתב ההגנה, כמו גם בכתבי בי הדין של הצדדים האחרים. מכל מקום, לטענת הנתבע, בניגוד גמור לדרישות מהנתבע, הרי שבית הקפה "רונה" הפועל בקיבוץ עושה שימוש חורג במקרקעי המשבצת במשך שנים ארוכות, וזוכה ליחס מועדף. לנתבע עוד שלל טענות שאפרט אותן בהמשך.

5. כמו כן, הגיש הנתבע אף הוא תביעה שכנגד נגד הקיבוץ ונגד רמ"י, וזאת, הן בטענה להפרת הסכם ההרשאה מולו והן להפרה של תקנון הקיבוץ, המחייב את הקיבוץ לדאוג לאינטרסים הכלכליים של חברי הקיבוץ, ובכלל זה, של הנתבע. במסגרת התביעה שכנגד עותר הנתבע לחייב את הקיבוץ ואת רמ"י ביחד ולחוד בפיצויים בגין עגמת נפש בסך של 200,000 ₪, פיצויים בגין הפרת הסכם ההרשאה בסך של 75,000 ₪, ופיצויים בגין הפרת תקנון הקיבוץ בסך של 50,000 ₪, ובסה"כ עותר הנתבע לפיצויים בסך של 325,000 ₪. בסיכומו של דבר וחרף טענותיו, עותר הנתבע להעמיד את הפיצוי שלו הוא עותר על סך של 100,000 ₪ בלבד, וזאת, לצרכי אגרה. יודגש כי במסגרת התביעה שכנגד לא עוסק הנתבע בסוגיית סילוק היד של הדוכן ממקרקעי הקיבוץ. עוד טוען הנתבע כי השקיע כספים רבים בדוכן ושוויו מוערך בכמיליון ₪. יוער כבר כעת כי טענה זו לא הוכחה עד לתום ההליך.

6. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד מצד רמ"י נטען כי רמ"י איננה צד להסכמים שבין הקיבוץ לבין הנתבע והתובע שכנגד. השימוש שהנתבע עושה במסגרת המזנון במקרקעי הציבור הוא שימוש חורג בקרקע חקלאית, האסור בהתאם לחוזה החכירה שנכרת בין רמ"י לבין הקיבוץ. לטענת רמ"י הוא הציע לקיבוץ אפשרויות להסדרת השימושים החורגים, אולם הקיבוץ מסיבותיו הוא לא פעל בעניין. מכל מקום, לשיטת רמ"י, התביעה שכנגד נעדרת עילה, אין יריבות בין הנתבע לבין רמ"י, אין נזק שנגרם לנתבע ע"י רמ"י, ודינה של התביעה להידחות.

   בהמשך הילוכי אעסוק בכלל טענות הצדדים.