ת"א 22137-03-14. מ' מ' נ' א' מ' ואח'

בקשה לעיכוב הליכים בשל 'הליך תלוי ועומד' שהגיש המבקש במקביל להליך זה בבית משפט לענייני משפחה ברמת גן [תיק תמ"ש 3711-05-14] שעניינו, תביעת המבקש לביטול הסכם הגירושין שנחתם ביום 04.06.07 בינו לבין המשיבה 1 ואשר קיבל תוקף של פסק דין. יצויין כי במסגרת הסכם הפשרה ופסק הדין הוסכם על העברת מלוא זכויות המבקש בדירה ברחוב פוחוצ'בסקי 78 בראשון לציון הידועה כתת חלקה 2, בחלקה 28 בגוש 6654 לידי המשיבה 1, ואף נרשמה בגינו עוד ביום 18.6.07 הערת אזהרה לטובתה בלשכת רישום המקרקעין.

בהתבסס על פסק הדין הנ"ל הגישה המשיבה 1 את התביעה דנן בה עותרת היא למתן סעד הצהרתי כי הינה בעלת הזכויות היחידה בדירה וכי יש לבטל את כל העיקולים שהוטלו על ידי הנתבעים 1 ו-2 על הדירה, כולם לאחר רישום הערת האזהרה. (להלן: "המבקש", "המשיבה 1" ו"הדירה" בהתאמה) .

בד בבד, הוגשה על ידי המבקש בקשה להארכת המועד להגשת כתב ההגנה ב- 30 יום ממועד מתן החלטה בבקשה זו.

רקע הבקשה הינו תביעה לסעד הצהרתי שהגישה המשיבה 1 נגד הנתבעים 1 ו-2 (המשיבים הפורמליים) וכנגד המבקש, והיא הוגשה בעקבות הטלת עיקולים על ידי המשיבים 1 ו-2, שלש שנים וחצי מאוחר יותר להסכם ולפסה"ד (מיום 17.1.11 ואילך) ומשלא הושלמה העברת הזכויות הפורמלית על שמה.

לאחר הגשת תביעה זו, הגיש המבקש כאמור תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בתיק הנ"ל לביטול הסכם הגירושין, אשר על יסודו הוגשה הבקשה דנן.

תמצית נימוקי המבקש היא, כי משהגיש הוא את התביעה בבית המשפט לענייני משפחה, יש לעכב את ההליך הנוכחי, זאת מחשש להחלטות סותרות בסוגיה משפטית זהה, שכן עניינה של התובענה עתיד להיות נדון במסגרת ההליך המקביל. יתרה מכך, אם ינתן פסק דין לטובת המשיבה 1 קודם שיושלם ההליך המקביל, עלול המבקש ושלושת ילדי בני הזוג למצוא עצמו בפני שוקת שבורה, שכן המשיבה עלולה למהר ולהעביר זכויותיה בדירה לאחרים.

לגופם של דברים טוען המבקש, כי המדובר בהסכם שתנאיו נזנחו הלכה למעשה, על ידי הצדדים, אשר המשיכו להתגורר בדירה ולנהל משק בית משותף משך כ – 7 שנים נוספות רצופות, וכי מצב דברים זה עורער כשגילה לאחרונה, כי המשיבה 1 מנהלת קשר עם אחר. כן טוען המבקש לשינוי נסיבות שחל מאז חתימת ההסכם, הן בעובדה שיושרו ההדורים בינהם עד לעת האחרונה והם נמנעו מלבצע את ההסכם, הן בשל צבירת חובות כספיים כבדים והן בשל שינוי בשכרם והשתכרותם של הצדדים.

תגובת המשיבה 1 נתבקשה ונתקבלה. תמצית טיעוניה היא כי כל עניינה של הבקשה הוא נסיון המשיב להתחמק מקיום התחייבותו להעביר את חלקו בדירה ע"ש המשיבה כפי שהוסכם בין הצדדים ואושר בפסק דין חלוט המשולל סיכוי מעשי לביטולו. לעניין זה טוענת המשיבה כי המבקש מנוע ומושתק מלטעון טענותיו, נוכח העלאה בחוסר תום לב (ובאמצעות אותו עו"ד מייצג) טענות הפוכות מצידו בכתבי טענות שונים ובכלל זה הצהרתו המפורשת בדבר העברת כל זכויותיו בדירה למשיבה, וכי אין קשר בין התובענה דנן שעניינה הסרת עיקולים שהטילו המשיבים 1 ו-2, לתובענה העומדת לפני בית המשפט לענייני משפחה. כן טוענת המשיבה כי התברר שהמבקש הוא המנהל קשר זוגי חיצוני, ולו אף ילד מקשר זה.

4. אחר עיון בבקשה ובתגובה לה מצאתי כי יש מקום לקבלה.

5.כידוע, "הכלל של 'הליך תלוי ועומד' (lis alibi pendens עניינו במצבים שבהם מנהלים בעלי הדין תובענות מקבילות בבתי המשפט בשל אותה עילה, כאשר אין צורך שתהיה חפיפה מוחלטת בין כל העניינים העשויים להידון בשתי התובענות, אלא העיקר הוא שבשתיהן עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית. (ראו פסה"ד המנחה בע"א 9/75 אלעוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"ד כט(2), 477, 481, וכן ד"ר נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) עמ' 105-106.

סמכותו של בית המשפט לעכב בירור תביעה כאשר קיים הליך תלוי ועומד המעורר שאלות דומות הינה סמכות שבשיקול דעת. ההחלטה בעניין עיכוב ההליכים מוכרעת על יסוד שיקולים של יעילות הדיון וחסכון במשאבי בית המשפט ובעלי הדין, תוך שנדרש כי בשני ההליכים תידון סוגיה מהותית זהה, אף אם לא חפיפה מוחלטת בין כל העניינים הנדונים. (ראו אלעוקבי הנ"ל וכן רע"א 5385/10 מגן נ' אופק א.אחזקות (2005) בע"מ, פסקה 3 (21.9.2010)).

בענייננו, עומד בית המשפט לענייני משפחה לדון בשאלת תוקפו של הסכם הגירושין ושאלת ביטולו. פשיטא שיש בהכרעתו כדי להשליך על תוקפם של העיקולים שהוטלו על חלקו של המבקש בדירה. ככל שתתקבל התביעה, ממילא יחזור המבקש להיות בעל זכויות בדירה ובמצב דברים זה, אין לכאורה מקום למתן פסק הדין ההצהרתי המתבקש בתביעה דנן. ולהיפך – ככל שתדחה התביעה בבית המשפט לענייני משפחה, ממילא, יעמוד פסק הדין בעינו, על כל המשמעות הנובעת מכך.

גם העדים והראיות הצפויים להשמע בשתי הערכאות זהים, כך נראה, לפחות ברובם המכריע.