ת"א 2210-02 בן ציון נ' ד"ר סילביו

1.בפני בקשה למתן פסיקתה המתייחסת לקביעות שנקבעו בפסק דין שניתן בתיק זה על ידי כב' השופט מאיר שנהב ביום 19.03.07 (להלן: "פסק הדין"), ותוך התייחסות להחלטה נוספת שניתנה על ידי כב' השופט שנהב ביום 28.03.07 המתייחסת לשכ"ט עו"ד (להלן: "ההחלטה הנוספת"). יצוין כי ערעור שהוגש על פסק הדין נתקבל בחלקו והופחתו חלק ממרכיבי הפיצוי שנפסקו בפסק הדין.

2.מעיון בבקשה ובתגובה לה (אחר שתשובה לתגובה לא הוגשה עד לאחר חלוף הזמן שהוקצב לכך) עולה כי בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר לקביעות שנקבעו בפסק הדין, מחלוקת שנתגלעה במסגרת דיון בטענת "פרעתי" שהגיש המשיב בתיק הוצל"פ שנפתח על ידי המבקש ביום 12.03.15 לביצוע פסק הדין. בין הצדדים גם מחלוקת לגבי חיוב המשיב בהפרשי הצמדה וריבית לשכר הטרחה הנקוב בהחלטה הנוספת. מעיון בתגובה עולה כי הטענה בדבר קיומה של ההחלטה הנוספת כלל לא הייתה ידועה למשיב במועד הדיון בתיק ההוצל"פ ואף לא נטענה על ידי המבקש באותו שלב, והיא הועלתה לראשונה על ידי המבקש במסגרת זו. כפועל יוצא מהאמור, הצדדים חלוקים במחלוקות שונות לגבי העולה מפסק הדין וממילא על תוכנה של הפסיקתה.

3.ראשית ייאמר, כי צודק ב"כ המשיב כי אין כל "הוראה" של כב' רשמת ההוצל"פ למבקש להגיש בקשה זו למתן פסיקתה. כל שנקבע על ידי רשמת ההוצל"פ היה שהיא מאפשרת לב"כ המבקש לפנות לבית המשפט המוסמך בבקשה למתן פסיקתה.

4.לגופו של עניין, ברי כי אין מקום להיעתר למבוקש.

5.תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 העוסקת בעריכת פסיקתה קובעת כי: "על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון, וצו בדבר הוצאות המשפט...". מכאן כי פסיקתא היא "תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים" (ע"א 26/88 שמאי נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מב(2) 837, 839 (1988)). היא נועדה להוות "מכשיר אופרטיבי מעשי לנוחות מימושו של פסק הדין" (רע"א 9643/09 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' א.ד.י. מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ (פורסם בנבו, 23.12.09). ראו גם: רע"א 3110/04 דוד נ' מלצר (פורסם בנבו, 31.05.05)). כאשר הפסיקתה נחתמת על-ידי השופט שנתן את פסק-הדין היא גם יכולה להבהיר את פסק-הדין, ולשמש מכשיר לפירושו (בש"א 7132/94 בנק מזרחי המאוחד בע"מ נ' תעשיות מרסי עפולה בע"מ, פ"ד מט(1) 532, 537 (1995); ע"א 1050/01 גבעת כח, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עו"ד רוזנבלום (פורסם בנבו, 18.02.02)).

6.ברם, השימוש בפסיקתה כאמצעי פרשני הוא חריג, שכן תפקידה הוא לשקף את פסק-הדין ולא להוות "מקצה שיפורים" לו. כאשר פסק הדין או ההחלטה אינם ברורים בנקודה מסוימת, דרך המלך היא לפעול לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (ע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף (פורסם בנבו, 10.08.10); רע"א 426/09 סאלח נ' חברת אזהר, חברה לפיתוח נכסים (פורסם בנבו, 20.07.09)), וודאי מקום בו הפסיקתה המבוקשת אינה יכולה להיחתם על ידי השופט שנתן את פסק הדין, כבמקרה זה. גם לא ברור מדוע סבור המבקש כי הפסיקתא הנדרשת לו הינה מבית משפט זה ולא מבית המשפט המחוזי אשר התערב בפסק הדין ושינה את תוצאתו.

7.כאמור, במקרה זה הצדדים חלוקים על תוכן העולה מפסק הדין, ובפיהם טענות שונות כמו למשל, אי שומת ההוצאות, באופן שלא ניתן ממילא ליתן פסיקתה בנוסח המבוקש. הצדדים גם חלוקים באשר להחלטה הנוספת, משמעותה, המצאתה ודרכי גבייתה, ופשיטא כי מחלוקת זו אין לפתור באמצעות בקשה למתן פסיקתה לפסק הדין, מה גם שלא יהיה בה כדי לפתור את המחלוקת האמורה.

בשים לב לאמור, הבקשה נדחית.

המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך של 1,000 ₪.