ת"א 22088-04-16 אלייא ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה מעלה חרמון מסעדה ואח'

הוגשה בפניי תביעה למתן סעד הצהרתי וכן סעד של צו עשה.

אשר לצו העשה - מבוקש להורות לנתבעת 1 (להלן: "הועדה") לתקן היתר בניה שניתן על ידה, באופן ששמה של הנתבעת 2 (להלן: "המועצה") ימחק מהיתר הבניה ואילו שמם של התובעים ירשם הן כבעלי ההיתר והן כבעלי הנכס. לחלופין, להנפיק היתר בניה חדש תחת שמם של התובעים.

אשר לסעד ההצהרתי, מבוקש להצהיר כי הכללת שמה של המועצה בהיתר שהונפק, נעשה במרמה ובהטעיה ועל כן יש להסירו מן ההיתר.

עם קבלת התיק לטיפולי ניכר לכאורה כי הסמכות למתן הסעדים הנ"ל היא כולה בתחום המשפט המנהלי (נתונה בית המשפט לעניינים מנהליים, ו/או ועדת הערר) ועל כן ביקשתי את התייחסות הצדדים לסוגיית הסמכות העניינית.

כמו כן בישיבת היום העליתי עניין זה בשנית, על מנת לאפשר לצדדים להשלים טיעוניהם.

ב"כ התובעת טען כי התובענה הוגשה במקור לבית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת תיק עת"מ 55968-05-15 אולם בסופו של דבר סבר המותב שישב בתיק, כב' השופט הבכיר (כתוארו אז) ז. הווארי, כי נכון לברר את המחלוקות העובדתיות בפני בית משפט אזרחי.

הוסיף וטען ב"כ התובעים כי הנתבעים לא התנגדו להמלצת בית המשפט שם ועל כן בסופו של דבר נמחקה העתירה והוגשה התביעה האזרחית דנן.

הנתבעים מצדם טענו כי הסכימו למחיקת העתירה תוך שהם שומרים לעצמם את הזכות לטעון כל טענה על אף שסברו שמקומה של העתירה בפני אינסטנציה מינהלית.

עיינתי בפרוטוקול העתירה הנ"ל ומתוך הדיון, טרם ניתנה החלטת בית המשפט המוחקת את העתירה, עולה כי ב"כ העותרים שמע את הערת בית המשפט "לפיה קיימות מחלוקות עובדתיות המחייבות הכרעה לצורך מתן פסק דין" והודיע "אנו מסכימים למחוק את העתירה ללא צו להוצאות...תוך שלא יהיה בכך כדי לפגוע בטענות שהעלינו במסגרת העתירה".